רט אבי (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])התורה שבכתב, וזו שבעל-פה, ובעקבותיהם הפרשנים, פוסקי ההלכה והוגי הדעות, נתנו לנו לדורות עולם לא רק מערכת של מצוות עשה ולא תעשה, והנחיות כיצד לחיות ולהתנהל בעולם, אלא הותירו לנו גם הנחיות בדבר סדרי קדימויות בקיום המצוות. מה לעשות כאשר שני ערכים חשובים מתנגשים האחד בשני – מה קודם למה?
למשל – במקרה ויש התנגשות בין פיקוח נפש ושמירה על השבת – חיי האדם קודמים לשמירת השבת. לעומת זאת, במקרים מסוימים של התנגשות בין שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה – לחיי האדם, חיי האדם נדחים בפני הערכים הללו.
פתיחת פרשת השבוע נותנת לנו שיעור נוסף בסדרי קדימויות. אם קיימת התנגשות בין הקבלת פני השכינה ושהיה במחיצת הקב"ה, לבין הכנסת אורחים, אפילו זרים ולא מזוהים, מצוות הכנסת אורחים קודמת לשהות עם השכינה בכבודה ובעצמה. זאת למדו חז"ל מאבי האומה אברהם אבינו.
אברהם יושב לאחר ברית המילה בפתח האוהל ביום חם, וה' נגלה אליו. והנה אברהם רואה מרחוק שלושה אנשים, שהוא אינו יודע מי הם, מה זהותם, ומה מטרתם, ולמרות זאת הוא עוזב את המפגש עם השכינה ורץ לקראת האנשים הרחוקים הללו: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה".
מכאן למדו ולימדו חז"ל שיעור לדורות, שבמקרה ויש התנגשות בין שהיה עם השכינה בכבודה ובעצמה, לבין הכנסת אורחים – הכנסת אורחים קודמת: "וּגְדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים'".
אחד ההסברים שמביא רש"י לפסוק: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ", הוא שאברהם אמר את המילים הללו לא לאורחים, אלא לקב"ה עצמו: "וְהָיָה אוֹמֵר לְהַקָּבָּ"ה לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיָּרוּץ וְיַכְנִיס אֶת הָאוֹרְחִים".
וכך במדרש אגדה: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי -להקב"ה אמר, שלא יסלק שכינתו משם כדי שילך לקראת אורחים. מכאן אתה למד שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה".
הרב נפתלי צבי ברלין [הנצי"ב] בפירושו 'העמק דבר', מוסיף עומק נוסף. לדבריו המילה 'ּגְדוֹלָה' היא לא נאמרת רק על המצווה של הכנסת אורחים, אלא גם על האדם. גדולה היא לאדם שיודע לתעדף נכון בין המצוות, ולהקדים את הכנסת האורחים לשהות עם השכינה. מעשה שכזה מעיד על גדולתו של האדם:
"ולכאורה קשה וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם הוא אדם גדול או לא? אלא כך הענין באשר שהיה אברהם אבינו שקוע באותה שעה באהבת ה׳ ובהקבלת פני שכינה… מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע, ועל זה איתא במסכת שבת – 'גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה', שנאמר 'אל נא תעבור מעל עבדך'. ואין הכונה דמי שמכניס אורח גדול מהמקביל פני שכינה… אלא שהיא גדולה לדחות, שכך הוא רצונו יתברך שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן, והביאו ראיה מאברהם אבינו שהפסיק מהקבלת פני שכינה כדי לעסוק בהכנסת אורחים".
העניין הזה של סדרי קדימויות ערכיים מופיע פעמים רבות בספרות ההלכה ובהגות היהודית. כגון אמירת חז"ל: "העוסק במצווה פטור מן המצווה", כך למשל בדיני השבת אבידה, או בדיני הלווית המת או ביקור חולים- כאשר אלו מתנגשים בערך של לימוד תורה, וכן הלאה.
אחד המשפטים המוכרים שניתן לקשרם לעניין הזה של סדרי קדימויות ועדיפויות הוא המשפט: "דרך ארץ קדמה לתורה".
המקור בחז”ל בו מוזכר משפט זה הוא מדרש רבה ויקרא: "דאמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" – זו ‘דרך ארץ’ ואחר כך 'עץ החיים' – זו תורה". מכך שהתורה ניתנה רק לאחר עשרים וששה דורות, ולא ניתנה לאדם הראשון, לומד רבי ישמעאל בר רב נחמן שקודם לתורה ניתנה לאנושות ‘דרך ארץ’.
פרשנים רבים עסקו בנקודה הזו של דרך ארץ שקדמה לתורה. האם מדובר רק בקדימות כרונולוגית כפי שניתן להבין מהמדרש, או שיש כאן גם אמירה ערכית-מוסרית על סדרי קדימויות.
הרמב"ן רואה במשפט הזה אמירה עקרונית מהותית. לשיטתו סיפורי תורה רבים בספר בראשית ובספר שמות עד סיפור מתן תורה, באו ללמד מהי הדרך הנכונה לגשת אל התורה ואל מכלול המצוות. כיצד צריכה להיות מערכת היחסים בין אדם לאשתו, להוריו, לילדיו, לקהילתו, לעמו, כיצד עליו לנהוג ולהתייחס לגר ליתום ולאלמנה, כיצד לא להיות 'נבל ברשות התורה', וכו'. כל אלו הם ערכים שקודמים לתורה, ובלעדיהם אי אפשר לגשת אל התורה.
התורה מקיפה את כל תחומי החיים. בחיים יש פעמים רבות התנגשויות בין ערכים שאי אפשר לקיימם ביחד, ויש צורך להפעיל שיקול דעת להחליט מה קודם למה. אברהם אבינו, אבי האומה, מלמד אותנו שדרך ארץ קדמה לתורה, והכנסת אורחים קודמת לשהות עם השכינה.
