בדמייך חיי: על פועלה הקדוש של הרבנות הצבאית במלחמת "חרבות ברזל"

שנים רבות, חיילי הרבנות הצבאית לא נהנו מתדמית גבוהה בציבור. הרבנות נדחקה פעמים רבות לפינת הדת – סידור בית הכנסת, אספקת תשמישי קדושה או הקראת פרק תהילים בטקס. מלחמת "חרבות ברזל" הציבה את הרבנות הצבאית בחזית המערכה, תרתי משמע, וחשפה גבורת גוף-נפש יוצאת מגדר הרגיל. על פועלה הקדוש והמסור של הרבנות הצבאית מפרוץ המלחמה ועד עתה

"שורה.

ניגש אלינו הרב הצבאי (הרב מנחם וצלר, מפקד שרשרת הטיפול בחלל; א"ר), איש מקסים ורגיש, עיניים בורקות מהלם, עצב ותשישות. הוא חיבק אותנו בעיניו הקרועות מצער. אחרי הסבר קצר שלו על הסיטואציה ומה אנחנו עומדים לראות, הסברנו לו שאנחנו לא מקיימי מצוות. הוא ענה ברגישות אינסופית: 'אתם יהודים. אתם בני אדם. כל אדם באשר הוא אדם. זו הבת שלכם והיא קדושה, ואני מחבק אתכם בצער הנוראי הזה'. זה היה רגע מכונן ומעמיק. לרגע הרגשתי שיצאתי מגרונו. את זו שתמיד אמרת שאף אחד לא יעז לפקפק בהיותך יהודייה, ולך ולנו יש את הדרך שלנו לקיים את המשכיות העם היהודי. הדרך אינה קשורה לקיום מצווה כזו או אחרת, ואף אחד לא יכתיב לך את הדרך. כך היה עם הרב המקסים שחיבק וכיבד אותנו על עצם היותנו. יותר מכל, נועמצ'וק, הוא כיבד אותך. זה היה הרגע הראשון בו הרגשתי שמי מטעם המדינה אכפת לו בלב, שהוא איתנו בשבר הגדול; ברגישות, בחמלה, בחסד ובקדושה. זה היה הרגע בו בחלקיקי שנייה עברנו מגיהינום לקדושה. הרגשתי יראת קודש, רגע לפני שנכנסו להיכל גדול והמואר בו היית מונחת במרכזו.

שורה. הגשר בין הגיהינום לגן עדן"

[אדווה אברמוביץ, אמא של התצפיתנית נועם אברמוביץ, שנפלה בשבת השחורה בנחל עוז]

"כשאתה מטפל בחלל, ואחר כך משתתף בפרידה עם המשפחה, ובחלק ניכר אתה גם משתתף בלוויות – אין אחד שלא משאיר לך משהו עמוק-עמוק בפנים. אתה אולי מרגיש כל כך קטן מול אותם ממש ענקים. מי אני שאלך ליד האנשים הגדולים האלה, שהקריבו את הבן שלהם? כמות האמונה שנשפכה פה, בחדרי הפרידה, זה משהו בלתי נתפס. אני יכול להגיד למשפחות שטיפלנו בילד שלהם, בבעל שלהם, באבא שלהם – הכי טוב שהיה ניתן"

[רנ"ג הרב מנחם וצלר, מפקד שרשרת הטיפול בחלל]

על שנת תשפ"ד המסתיימת בימים אלו, ניתן לומר בהיבטים רבים "תכלה שנה וקללותיה". היא החלה בשמחת תורה עם מראות ואירועים שלא ידענו כמותם מאז השואה. מאות רבות של נרצחים, אלפי פצועים, מאות חטופים, משפחות שכולות, עגונות ואלמנות, יתומים ואחים שכולים, רבבות עקורים מביתם, צפון שומם, בתים שנחרבו, מילואים ללא סוף, חרדות וטיפולים נפשיים, וכל מה שנגזר מהמערכה הזו שעוד לא רואים את סופה.

בתוך כל החשיכה הגדולה הזו, התגלו כוחות אדירים וקרנות אור שהוסיפו תעצומות עוז וחוסן לעם. כוחות של התנדבות מדהימה, ערבות הדדית, מסירות נפש, נתינה, חסד, אחוות לוחמים ורעים והרבה אהבת ישראל. אחת מקרנות האור האלה היא הרבנות הצבאית, בפיקודו של הרב הראשי לצה"ל, תא"ל הרב איל קרים, שהתגלתה במלוא עוצמתה, תעוזתה, מקצועיותה, ותרומתה לחברה הישראלית, לצה"ל ולעם כולו מתחילת המלחמה ועד ימים אלו ממש.

טיפול רגיש ומיוחד

"בשעה שבע בבוקר החלו הטלפונים, ואיתם ההבנה שיש מחבלים באזור. יצאתי במהירות מביתי בשדרות, מותיר את אשתי ושלושת ילדיי בממ"ד, ולוקח איתי ציוד לטיפול בשלושה חללים. המראה הראשון שראיתי לאחר היציאה מהבית היה של 13 גופות אזרחים על הכביש. התחלנו לטפל בהם, לכסות, לראות מה עוד צריך לעשות, ולאחר סריקה קצרה מסביב ראינו עוד שש גופות. ריכזנו את כל 19 גופות החללים בצד הרחוב בלב העיר שדרות, תיעדנו ורשמנו את כל מה שצריך לצורך זיהוים. ביקשתי ממפקד בא"ח צנחנים שהגיע למקום שימשיך לטפל בגופות, ואני המשכתי למחנה פלוגות. בדרך נתקלנו בגופתו של המג"ד סא"ל יונתן [ברנש] צור הי"ד, תושב קדומים, מפקד סיירת הנח"ל, שנהרג ליד אופקים. העמסתי את גופתו לרכב במושב האחורי, וכך נסעתי איתו עד מחנה שורה ליד רמלה, שם מסרתי אותו לידי הצוותים במקום. היה לי חשוב לנסוע להלוויה שלו. הגעתי להלוויה, ולאחר הקבורה ניגשתי ממרר בבכי להוריו וביקשתי מהם סליחה שמא לא נהגתי בכבוד הראוי בבנם"

[סרן הרב יאיר סקורי, תושב שדרות, רב החטיבה הדרומית, עזה]

כבר בשעות הראשונות של שמחת תורה, יצאו רבנים צבאיים מביתם; חלקם הצטרפו לכוחות הלוחמים ביישובים, בדרכים ובמחנות הצבא. במקביל יצאו אנשי יחידות הסריקה (היס"רים) של הרבנות הצבאית אל השטח כדי לבצע, פעמים רבות תוך כדי לחימה ותחת אש, פעולות של איסוף ואיתור חללים, לקראת העברתם למחנה שורה להמשך תהליך הזיהוי והקבורה. עקב נסיבות מתקפת המרצחים, מצבם של חללים רבים הצריך טיפול רגיש ומיוחד כדי לנהוג בהם בכבוד הראוי, לזהותם ולהביאם לקבורה. בימי המערכה הראשונים הגיעו אל בסיס הרבנות הצבאית ומתקניה במחנה שורה ליד רמלה, יותר מ-1,400 גופות חללים – בהם חיילים, אזרחים, עובדים זרים, ואף גופות מחבלים שנמצאו בשטח. אלו האחרונים אוחסנו, כמובן, בהפרדה מוחלטת, ובהמשך נשלחו למחנה שדה תימן.

"מרכז הצבי", המרכז הלאומי לטיפול בחללי מערכות ישראל במחנה שורה, הוקם על ידי הרבנות הצבאית לפני שנים ספורות. זהו מתקן גדול ומרשים שתוכנן לקלוט חללי צה"ל בעת מלחמה כוללת, כשתפרוץ. עם זאת, כמות החללים בשמחת תורה הייתה גבוהה הרבה יותר מכל תרחיש, והדבר חייב התאמות רבות תוך כדי תנועה, זאת תחת לחץ אדיר הן מצד גורמי צבא, משטרה ומשרדים ממשלתיים נוספים, והן מצד המשפחות שביקשו לדעת מה עלה בגורל יקיריהן, ומתי יוכלו להביא את יקיריהן שנפלו לקבר ישראל.

על המלאכה הקשה, הרגישה והמורכבת הזו של ניהול המערכה ברבנות הצבאית ניצחו הרב הראשי לצה"ל תא"ל איל קרים, לשעבר מפקד סיירת צנחנים, ורמ"ט (ראש מטה) הרבנות הצבאית אל"ם אבנר כהן, שאמור היה לצאת מייד אחרי שמחת תורה לחופשת פרישה.

אחת ההחלטות הראשונות שהתקבלו הייתה זו שחילקה את מרכז הצבי לשני חלקים: חלק אזרחי (תר"ח – תחנת ריכוז חללים), וחלק צבאי (מאנ"ח – מרכז איסוף נתוני חללים). האחריות על החלק האזרחי הייתה של משטרת ישראל, בשיתוף משרדי הפנים והבריאות, ואילו האחריות על החלק הצבאי הייתה של הרבנות הצבאית. על אף חלוקת אחריות זו, צוותי הרבנות הצבאית היו שותפים מלאים לטיפול גם בחללים האזרחיים. הרבנות הצבאית סיפקה מעטפת תפעולית מלאה למרכז כולו. מפקדי הרבנות הצבאית קבעו את אופן ההתנהלות בשרשרת הזיהוי מרגע קבלת החלל למתקן עד הוצאתו לקבורה, באופן כזה שמצד אחד יהיה המהיר ביותר שמתאפשר, ומצד שני יהיה יסודי ומדויק, עם "אפס טעויות" משלב הזיהוי עד תום הקבורה.

זיהוי החללים התבסס על אמצעים מדעיים-מדויקים: טביעות אצבע, מרשם שיניים (הכולל גם את מבנה הפה והלסת) ובדיקות דנ"א. את הבדיקות ביצעו מומחים בכירים: משווי טביעות אצבע, רופאי שיניים וביולוגים המתמחים בבדיקות דנ"א. במרכז הצבי פועלת החל מיומה הראשון של המלחמה מעבדת הדנ"א של הרבנות הצבאית, לה "תו תקן" רשמי ממכון התקנים הישראלי כמעבדה רשמית לפענוח והשוואה של דגימות דנ"א.

במקרים שבהם הדבר התאפשר, הוזמנו למרכז הצבי קרובים או חברים שהכירו אישית את החלל, וכך יכלו לזהות אותו באופן אישי. הרב הראשי לצה"ל קבע עם פרוץ המלחמה, כי בחלק הצבאי של מרכז הצבי, יזוהה כל חלל בשני אמצעים שונים, וכך יוסר כל חשש לטעות. כמו כן, הרבנות הצבאית הפעילה את "צוותי הייעוץ לחליטה": צוותים מקצועיים הכוללים מומחים מתחומים שונים (דיין, רופא שיניים, יועץ משפטי, מומחה זיהוי וכו'), שתפקידם היה לבחון כל אחד מתיקי החללים ולהבטיח שחתימתו של הרב הראשי לצה"ל על תיק החלל ועל הזיהוי עומדת בכל הגדרות ההלכה, הרפואה והמשפט.

במבחן התוצאה, בתוך חמישה ימים זוהו והובאו לקבורה 95 אחוזים מחללי צה"ל, ובתוך עשרה ימים זוהו והובאו לקבורה 100 אחוזים מחללי צה"ל. לנתונים הללו אין אח ורע בשום מקום אחר בעולם ובשום אירוע של אסון או פיגוע המוני. עד היום מגיעות מכל העולם משלחות צבאיות ואזרחיות למחנה שורה כדי ללמוד על השיטות והתפיסות שהלכו והתגבשו תוך כדי המלחמה.

נשים למען נשים

"הדברים האלה לא פחות מרגשים אותי. אנשים שלא חלמו להיות במצב הזה, אבל ברגע של משבר קיומי נקלעו לזה, נקראו לדגל, ועושים את זה. הרבנות הצבאית – הרבה שנים זלזלנו בהם, ראינו בהם השייטת של הכשרות, וההוא שלא עושה כלום, והנה קיבלנו אותם במלוא עוזם גם במלחמה הזאת"

[ד"ר א', רופאת שיניים, שורה]

אל העשייה הרגישה והמורכבת הזו של הרבנות הצבאית, הצטרפו במסירות נפש וברגישות גדולה גם הרבנים הצבאיים שהוצבו בבתי החולים, שם הם היו חלק מתהליך קבלת הפצועים וליווי בני משפחותיהם. לצערנו, במקרים רבים הם גם נדרשו לבצע את פעולות הזיהוי לפצועים שלא שרדו.

צוותי גדוד הלוויות של הרבנות הצבאית נדרשו לצאת עם החללים ממחנה שורה, ולהביאם לקבר ישראל בבתי העלמין ברחבי הארץ. במהלך השבוע הראשון "נשבר שיא" ברבנות הצבאית: 80 לוויות ביום אחד… הקברנים, הנהגים, החזנים הצבאיים ומנהלי הטקסים גילו כוחות נפש אדירים וניהלו את כל ההלוויות אחת אחרי השנייה ברגישות, באנושיות, ובמקצועיות הגדולות ביותר. חלקם אף המשיכו לשמור על קשר עם המשפחות. על הטיפול בנשים חללות הופקד צוות נשים מיוחד שהוקם ברבנות הצבאית לפני מספר שנים. הצוות הזה, שמשרתות בו נשים עם רקע מקצועי בנושא, לקח על עצמו את המשימה לטפל בחללות מתוך רגישות מקסימלית, תוך שמירה על כבודן וצניעותן. צוות הנשים קיבל חדר טיפולים מיוחד עבור הטיפול בנשים חללות, ושם נהגו בהן בחרדת קודש, תוך תחושת שליחות עליונה.

"קולן של הנרצחות נלקח מהן. אני מדברת בשמן. מטרתנו הייתה לתת להן כבוד אחרון – נשים למען נשים. חלק מהגופות הגיעו במצב מאוד קשה, אבל לקחנו את הזמן וניסינו לעשות את הדברים באופן שיכבד אותן. ידענו שאנחנו כנראה נהיה האנשים האחרונים שיהיו עם הנשים האלה. החלטנו שאנחנו כנשים צריכות לתת להן בחדר הזה כבוד ואהבה. אני מקווה שהמשפחות שלהן יודעות בכמה רוך ואהבה טופלו הבנות שלהן. הנשים הללו אינן יכולות לדבר, רק האנשים שראו אותן יכולים לדבר בשמן, לכן אני ממשיכה לדבר על מה שהיה שם באותם ימים, בשבילן"

[שרי מנדס, חברת צוות המטפלות בחללות במחנה שורה]

מחזקים את הרוח

בצד מלאכת הקודש של הטיפול בנופלים, מלחמת "חרבות ברזל" חשפה את מגוון תחומי העשייה הנוספים של הרבנות הצבאית, ובראשם: העצמת רוח הלחימה וחיזוק החוסן הנפשי. רבני הפיקודים, האוגדות, החטיבות והגדודים, ומקביליהם בשאר יחידות צה"ל, בצד הכוננות והאחריות המוטלת עליהם לטפל בנופלים, הקדישו את מיטב זמנם, מרצם וכישרונם כדי לעמוד לצידם של המפקדים ולהעצים את רוח הלחימה. לוחמים ומפקדים רבים מספרים שמילה אחת טובה או כמה משפטים לפני יציאה לקרב, נחקקו בליבם ונסכו בהם עוז ותעצומות. הרבנים הצבאיים זכו לשבחים רבים הן בצה"ל מגורמי הפיקוד הבכירים והזוטרים, והן מגורמים אזרחיים רבים כראשי רשויות ומנהיגים אזרחיים נוספים. בעיצומה של המלחמה הזמין נשיא המדינה, יצחק הרצוג, את הרב הראשי לצה"ל, ומסר לו איגרת הוקרה שבה הביע את הערכתו העצומה לפועלה של הרבנות הצבאית, הן בחיזוק הרוח והן בטיפול בנופלים.

אנשי מדור ציוד דת ולוגיסטיקה במפקדת הרבנות הצבאית, נדרשו לאתגרים שלא הכירו. כמות המתגייסים בכל הגזרות והמקומות, שלא הייתה כדוגמתה מאז מלחמת יום כיפור, הצריכה פתרונות מידיים בכל תחומי ציוד הדת, ולהבדיל – גם ציוד לטיפול בחללים. הדרישה מן השטח הייתה בכמויות שהצריכו את הרבנות לגייס משאבים ממקורות שונים ולנפק לחיילים בשטח, דתיים וחילוניים, עשרות אלפי ציציות, אלפי זוגות תפילין, חנוכיות לחג החנוכה, מגילות אסתר לפורים, מצות שמורות וערכות ליל הסדר לפסח ועוד ועוד.

חיזוק הרוח במלחמה התבצע במגוון תצורות. עם פרוץ המלחמה צוותים יצאו לשטח, לכל מקום שאליו נקראו, שם העבירו שיחות חיזוק ללוחמים, וזמרים מהשורה הראשונה וצוותי הווי רוממו את רוחם. בד בבד, אנשי התוכן של הרבנות הצבאית סיפקו למפקדים וללוחמים דפי לימוד, חוברות תורניות, פנקסי כיס ועוד מגוון כלים לחיזוק הרוח ולהעצמת לימוד התורה. צוות המולטימדיה של הרבנות הצבאית הפיק סרטונים קצרים בתחומי יהדות מגוונים. הסרטונים זכו למיליוני צפיות והשמעות ולהערכה מקצועית רבה.

"הרגשתי כמו ברכבת הרים מטורפת. בבוקר עברנו מהלוויה להלוויה, בצהריים הלכנו לשמח פצועים בבתי החולים, ובערב הלכנו להופיע בפני חיילים בשטח ולשמח זוגות שהחליטו להתחתן במהלך המלחמה"

[החזן הצבאי הראשי, סא"ל שי אברמסון]

אל ענף ההלכה ברבנות הצבאית, בראשות סא"ל הרב אודי שורץ, הגיעו מתחילת המלחמה עשרות אלפי שאלות הלכתיות מהשטח במגוון רחב ומורכב של נושאים. הראשונות היו קשורות בגיוס חירום פתאומי בעיצומה של שבת שמחת תורה, ולביצוע אימונים והיערכות מהירה למלחמה. גל השאלות השני עסק בשאלות הקשורות למלאכת הקודש של הטיפול בנופלים, ולנושאים מורכבים בתחומי אנינות ואבילות. לאחר מכן, הגיעו שאלות הקשורות לתמרון קרקעי רחב היקף ולענייני שבת, כשרות ותפילה בשטח אויב. כל אלה, בצד שאלות יומיומיות רבות בארבעת חלקי השולחן ערוך, וכן שאלות הלכתיות הקשורות לכל מועדי השנה במהלך המלחמה: הדלקת נרות חנוכה על פני השדה, הקדמת קריאת המגילה לחיילים שעתידים להיות בפעילות מבצעית, אכילת קטניות ליוצאי אשכנז בפסח וצומות החורבן במהלך פעילות מבצעית. רבות מן השאלות היו חדשות, שכנראה מעולם לא נשאלו כמותן, והן דרשו בירור מעמיק ופסיקה ברורה ומבוססת, לעיתים תוך יצירת תקדימיים הלכתיים של ממש. ענף ההלכה פרסם והפיץ לכלל יחידות צה"ל מגוון רחב של מסמכים וקבצים הלכתיים, כדי להשיב מראש על כל שאלה שעשויה להתעורר.

נושא הלכתי מורכב שעסק בו הרב הראשי לצה"ל כשלצידו רע"ן ההלכה ונציגים בכירים בצוותי הייעוץ לחליטה, הוא קביעת מותם של החללים החטופים – אלה שנפלו במאורעות שבת שמחת תורה, ואלה שנרצחו בשבי. בשיתוף פעולה מיוחד בין גורמי המודיעין, היחידה לאיתור נעדרים והרבנות הצבאית, ניתן היה לקבוע באופן חד-משמעי כי חייל או חיילת אינם בין החיים ולהודיע על כך לבני משפחותיהם, וזאת על סמך עדויות, חקירות או ממצאים רפואיים שנבחנו לעומקם. החוק הישראלי מסמיך את הרב הראשי לצה"ל להכריז על מותו של חלל צה"ל, ומכוח סמכות זו פעלה הרבנות הצבאית להתרת הספקות עבור המשפחות. הרבנות הצבאית גם הייתה מעורבת מאוד בהליך קביעת מותם של אזרחים חטופים בידי אויב, וליוותה מקרוב את התהליך שעליו הופקדה ועדה מיוחדת מטעם משרד הבריאות, אשר הציגה את מסקנותיה גם בפני הראשון לציון והרב הראשי לישראל דאז הרב יצחק יוסף. שיתוף הפעולה בין הרבנות הראשית לישראל ובין הרבנות הצבאית, בסוגיות רגישות ביותר הקשורות להתרת עגונות, לטקסי "חליצה" ולנושאים רבים נוספים – היה הדוק ומבורך.

רבנים מכל הזרמים ביקרו, לבקשתם, במחנה שורה, כדי לעמוד מקרוב הן על תהליך הטיפול בחללים והן על האתגרים ההלכתיים, הרוחניים והנפשיים, שעימם מתמודדים הרבנות הצבאית וצה"ל כולו. כולם הביעו דברי שבח והתפעלות על פועלה של הרבנות הצבאית.

גיוס החירום רחב ההיקף חייב את צה"ל להגדיל מאוד את מענה המזון. ענף הכשרות של הרבנות הצבאית הפעיל עשרות משגיחי כשרות בסדיר ובמילואים מדן ועד אילת, כדי להבטיח שכל המזון שמגיע ללוחמים שבשטח כשר למהדרין. מפעלים גדולים, חברות הסעדה וקייטרינג, רשתות מזון ועוד – עמדו תחת פיקוחה של הרבנות הצבאית, ורבים מהם אף שדרגו את נוהלי הכשרות תוך כדי המלחמה, כדי לעמוד בהגדרות הרבנות הצבאית ולספק מזון כשר למהדרין לחיילי צה"ל.

רמ"ח הרבנות (ראש מחלקת הרבנות), אל"ם הרב חיים וייסברג – תושב קריית שמונה שפונה עם משפחתו מביתו, והחל את תפקידו חודשים ספורים לפני המלחמה – עמד בחזית ההסברה מול כתבי תקשורת ישראלית וזרה שגילו התעניינות בנעשה בשורה, ובמקביל הקים קבוצות חוסן למשפחות הרבנים, לנשים ולבני המשפחה, כדי לשתפם בעשייה של הרבנות ולחזק את רוחם. תוך כדי המלחמה נכנס לתפקידו ראש מטה הרבנות, אל"ם הרב שהם עורקבי, שהמשיך את העשייה המרובה במכלול תחומי אחריותה.

התגייסותם המהירה למערכה של אנשי וקציני הרבנות הצבאית לדורותיהם הייתה מרשימה. החל מהרבנים הצבאיים הראשיים לשעבר, תא"ל הרב רפי פרץ, ותא"ל הרב ישראל וייס, דרך אלופי משנה שפיקדו בעבר על ענפים ותחומים שונים ברבנות, עד רבני שטח, מרצים, אנשי קבורה והווי – כל אלה אמרו "הנני" לכל משימה שהוטלה עליהם, יצאו לשטח ופעלו כל אחד בתחומו. ההתגייסות המרשימה הזו יצרה רוח גדולה ומשמעותית בקרב הצבא בכלל ואנשי הרבנות הצבאית בפרט, והיוותה משקל משמעותי לתמיכה במערכה.

אל כל אלו הצטרפו צוותי תיעוד ומחקר של הרבנות הצבאית, כדי להבטיח תיעוד, למידה והפקת לקחים במכלות תחומי העשייה של הרבנות הצבאית. חלק מן החומרים האלה שימשו גם את הגורמים העוסקים בהעמדת המחבלים לדין, תחום שבו עסקו אנשי הייעוץ המשפטי של הרבנות.

ועל הגבורות

"לנוכח המראות הקשים אני מרגיש כמו במסע לפולין, שההיסטוריה חוזרת אבל באופן אחר. כי הפעם אני מתייצב ליום אחד בשואה, אבל עם מדים ונשק ונעליים גבוהות. אני חוזר לאירופה של 1939 כשאני מפקד של 300 לוחמים, ולא חסר אונים"

[סא"ל אליסף ורמן, מפקד גדוד יס"ר פיקוד דרום]

עם תחילת התמרון הקרקעי בעזה, וההגעה למקומות בהם היה חשש להימצאות גופות, כגון בתי החולים בעזה, נקראו למשימה צוותי הסריקה של הרבנות הצבאית. אלה ביצעו פעולות איתור וזיהוי תחת אש, תוך ליווי מבצעי של היחידות המיוחדות של צה"ל. כך נעשה גם כאשר לוחמים בעומק הרצועה נהרגו מפיצוץ מטעני חבלה ואמצעי לחימה אחרים, ונדרשה פעילות מסורה ומקצועית לחילוץ כלל הגופות הפזורות בשטח תחת אש.

בתוך כל האירוע הגדול והקשה הזה, של מלחמת "חרבות ברזל", נתגלתה הרבנות הצבאית על כל ענפיה, אגפיה ושלוחותיה במלוא גדולתה המקצועית, הרוחנית והאנושית. היה זה קידוש ה', וחיבור הספרא והסייפא במובן הנכון והראוי של המושגים הללו.

"פגשתי אותך לראשונה, כשהטלפון צלצל בחמ"ל הזיהוי והקבורה. שמעתי בקצרה על קרב וסיפור גבורה, פרטים ראשונים של יומן מלחמה. ליוויתי אותך בדרכך במסע, מהחזית לחדר הזיהוי במגננה. בחרדת קודש לחצו שם קלות על האצבע המורה, כאילו ביקשו בשמי – גלה לי את שמך. דממה חרישית, ספק גלימה שחורה, עוד רגע ייפתח הרוכסן ואראה אותך לראשונה. קרן אור בוקעת ועולה, מטוש דוגם את טיפת דמך הקדושה. בטבלה מתמלאים הפרטים, התיאורים, ואתה שוכב שלו כשמסביבך דומעים. טלית ודגל מעליך מכסים, ברדיו 'הותר לפרסום' עם שמך נושאים. אני מביט בפניך המאירות, בצחוק שנגדע בעקבות הצרורות. מנסה לבכות, שייזלו הדמעות.

ואז… צלצול בחמ"ל הזיהוי והקבורה, ושוב סיפור על גיבור שלא ישוב מהמערכה…"

[סא"ל במיל' חיים שגיב, מפקד חמ"ל זיהוי וקבורה]