הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אברהם אבינו היה דגם, אות ומופת למאמין הגדול. אדם שנטש את אלילי בית אביו (ולפי המדרש גם נתץ אותם), דבק בקב"ה, יסד את האמונה המונותאיסטית, ועמד בניסיונות קשים.
ברם, אמונתו הגדולה של אברהם אבינו לא מנעה ממנו לשאול ולתהות, ואף להטיח דברים כלפי מעלה. ביטוי לכך ניתן כבר בפירושו של רש"י, אגב, הפסוק שמכתיר את אברהם בכתר האמונה: "וְהֶאֱמִן בַּה' – וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו). ופירש רש"י: "לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת עַל זֹאת. אֲבָל עַל יְרוּשַּׁת הָאָרֶץ שָׁאַל לוֹ אוֹת, וְאָמַר לוֹ "בַּמָּה אֵדַע כי אירשנה". ללמדנו, שירושת הארץ אינה דבר קל, הבא מאליו, אלא צריכה חיזוק.
ומכל מקום, בשל נימת ההתרסה שעולה משאלה זו, המפקפקת כביכול בהבטחת הקב"ה, הציעו לה חז"ל פירוש אחר, שונה לחלוטין, מרוכך, שאף הוא מובא ברש"י: ""בַּמָּה אֵדַע" – לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת, אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו: הוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה זְכוּת יִתְקַיְּמוּ בָהּ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת (בראשית רבה מד, יד; תענית כז, ע"ב). לאמור: השאלה לא הייתה "האם יזכה לרשת את הארץ" אלא "כיצד? בזכות מה?". ועדיין לפי פשוטה, השאלה קשה ונוקבת, מגלמת הרהור בקיום ההבטחה.
עיון במסכת חייו של אברהם מלמד שלצד אמונתו הגדולה, "המאמין הגדול" לא חדל מלשאול שאלות ולזעוק חמס כלפי מה שנראה בעיניו כעוולה. כך, בפרשת גירוש הגר וישמעאל. על אף שאמר לשרה אשתו "עשי לה הטוב בעיניך", לאחר מעשה הגירוש, מעיד הכתוב: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (יא).
וכמאליה עולה השאלה, מה טעם נפקד שמה של הגר מפסוק זה? וכי גירושה לא היה "רע" או אפילו "רע מאד" בעיני אברהם? קושי זה מתחזק לנוכח הפסוק העוקב שבו נאמר מפורשות: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם: אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶך", ומשמע שעינו של אברהם הייתה "רעה" לא רק כלפי גירוש ישמעאל אלא גם כלפי גירוש "האמה", אמו הגר!
בנסותו לתת מענה לקושי זה, מביא רש"י שני פירושים שמראשון שבהם עולה כי "עינו הרעה" של אברהם לא הייתה על עצם הגירוש, אלא על דבר שונה לחלוטין: "על ששמע שיצא ישמעאל לתרבות רעה (ובלשון ימינו: חזר בשאלה)".
תהייתו של אברהם מגיעה לשיא בפרשת סדום, ובקריאתו-זעקתו המתריסה כלפי שמיא: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". לכאורה, הטחת דברים קשה, שעולה כדי "חוצפה רבה כלפי שמיא"?
במסכת ברכות מספרים לנו חז״ל על שלוש דמויות מופת אחרות שהטיחו דברים כלפי מעלה והקב"ה הודה בצדקתם ונענה להם. חנה, מטיחה דברים כלפי מעלה, על עקרותה: "ותתפלל על ה'", נאמר, ולא "אל ה'", ומכאן הסיק ר׳ אלעזר שחנה הטיחה דברים כלפי מעלה. ואכן, תפילתה נענתה ונולד לה שמואל.
בעמדו מול נביאי הבעל, לאחר השחיטה ששחטה איזבל בנביאים, בהתייצבו מול הרשעות והכסל שחברו יחדיו, מטיח אליהו הנביא דברים כלפי מעלה באמרו "ואתה הסבות לבם אחורנית!". היינו, אתה הבורא, גרמת לנוראות המתחוללות, שהרי אין טוב ואין רע מבלעדיך.
גם משה רבנו, אדון הנביאים, מוצג בפי חז"ל כמי שמטיח כלפי מעלה לאחר חטא העגל באמרו: ״ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עשו את העגל!".
במדרש תנחומא הוסיפו חז"ל את הטחת הדברים של הגר כלפי מעלה. לאחר שגורשה מבית אברהם עם בנה הקטן ישמעאל, וכלו המים מן החמת, השליכה הגר את בנה תחת אחד השיחים. ועל אף שהכתוב מסתפק רק בקול הבכייה, "וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְ", אומר רבי ברכיה שלא היה זה רק בכי, אלא "שהטיחה דברים קשים כלפי מעלה". ואכן, גם כאן נענה לה הקב״ה והורה למלאך להראות לה את באר המים.
לעומת מקרים אלה שבהם נענה הקב"ה לדברים שהוטחו בפניו, נאמר במסכת תענית (כה, ע"ב): "לוי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא" — לוי גזר על תענית בשנות בצורת והגשם בושש לבא. ״אמר לפניו — ריבונו של עולם, עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך!". והתוצאה: "אתא מיטרא – ואיתלע" בא הגשם, ולוי נענש, והיה לצולע. מכאן אמר ר׳ אלעזר, "לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה – ואיתלע".
ברם, מהו ההבדל בין לוי שהטיח דברים ונענש לבין כל האחרים שהטיחו כלפי מעלה וזכו להודאה או לגאולה? מסביר המהרש״א: לוי דיבר בדרך של תלונה, תרעומת. האבחנה נעוצה בין האדם הזועק זעקה-צעקה גדולה גם אם היא מרה, לבין המתרעם ובא בטרוניה.
והרחיב בהסבר הדברים עו"ד יעקב וינרוט: "ההבדל בין השניים הוא דק מן הדק עד אין נבדק. הוא נעוץ באותנטיות המתקיימת במקרה הראשון, לעומת היעדרה במקרה שני. גם המתרעם וגם הזועק-צועק, פועלים מתוך חווית סבל שעבר על גדותיו. שניהם אותנטיים במובן היות תוכם כברם, שניהם כנים מאד.
האבחנה נעוצה באותנטיות האקזיסטנציאליסטית, זו האותנטיות הקשה בל כך להגדרה חיובית, האותנטיות הדורשת מן האדם להיות נטול מסכה כלשהיא, כפי שחסידים היו אומרים 'אלוקי מסכה לא תעשה לך', משוחרר מכל משחק תפקידים, בטוהרתו הגרעינית ללא כחל ושרק, בהווייתו הטהורה שאינה משועבדת מראש לשום תכלית, מלבד הקיום היחידי עצמו.
האותנטיות הזו מתקיימת באשה הזועקת על עקרותה, או מטיחה דברים נוכח בנה הגווע. כדי להטיח ולא להיפגע חייב אדם לבוא אל בוראו מתבוסס בדמיו, ערום ועריה, מתוך אותו אני מיוחד יחידי וייחודי שלו. חידושם הגדול של חז״ל הוא. שגם המנהיג יכול לצעוק באופן אותנטי את זעקת מונהגיו.
מן המנהיג היהודי נדרשת רמת רגישות גבוהה כל כך, עד שלא יהיה שום חוצץ בין כאב הזולת לכאבו שלו. לכן משה ואליהו הטיחו ולא נפגעו. שונה הוא לוי. הוא אמנם גברא רבה, אך הוא איננו מנהיג. מנהיג דורו הוא רבי הגדול. הוא איננו מדבר בשם כאב היחיד שלו — הוא טוען בשמם של אחרים. הוא נוטל על עצמו תפקיד חשוב מאוד, מכוון לתכלית חיובית מאד, אך עדיין תפקיד ותכלית, ולא 'אני' צרוף. הוא גוזר תענית ורק אחר כך טוען, משמע אין זו צעקה ספונטנית. לשון אחר, ובמילה אחת — הוא נעדר אותה אותנטיות המאפשרת לאדם להטיח ולא להיפגע.
ובאחת: "קרוב ה' לכל קוראיו" – ואף נענה להם, ובלבד – "אשר יקראוהו באמת!"
