הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)ישנן דרכים שונות לתאר זמן. אפשר לתאר זמן חולף בדרך המקובלת והרגילה, על ידי נתינת שיעור קצוב ומדוד בשעות, בימים ובשנים. דרך אחרת היא לדבר בעמימות ובלשון כללית. המקרא נוקט בשתי הדרכים. כשיצחק מצחק את אשתו בבית אבימלך מקדים הפסוק ואומר "ויהי כי ארכו לו שם הימים" (כו, ח), כשיעקב עובד בעבור רחל שבע שנים הכתוב מציין כי "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (כט, כ). בפרשתנו תמר ממתינה לשלה עד שיגדל וייבם אותה "ותשב בית אביה, וירבו הימים…" (לח, יא-יב) ויעקב מתאבל על יוסף "ימים רבים" (לז, לד).
המונחים הללו של אריכות הימים וריבוי הימים, שלעיתים מלווים בעצמם בציון זמן מדויק יותר, מאשרים את התחושה שמדובר באמירה שונה מזו של 'השעון המתקתק'- המדיד.
במדרש תנחומא ישנה חריזה של המקורות השונים בהם נזכר המושג של "ימים רבים". המדרש ארוך ומקיף כי לשון זו נשנית פעמים רבות בתורה, בנביאים ובכתובים. עיקרו של המדרש כפי שיובא כאן, הוא שהשימוש בביטוי מן הסוג העמום מתאר את משך התקופה כפי שהוא נחווה על ידי האדם:
"ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, והלא שבעת ימי נדה הן . ולמה קרא אותן ימים רבים? אלא לפי שפורשת מבעלה והם ימים של צער לפיכך קרא אותן ימים רבים, כיוצא בו ויהי בימים הרבים ההם (שמות ה) לפי שהיו ימים של צער קרא אותן ימים רבים, …כיוצא בו ימים רבים עשה יהושע מלחמה (יהושע יא) (תנחומא מצורע, ו, ו).
המדרש יוצר הבחנה בין שעון אוביקטיבי לשעון סוביקטיבי, פיזי ומטאפיזי. זמן השעון ניתן למתיחה או לכיווץ וזאת בהתאם לחוויות ולתחושות הנלוות אליו. יום שישי הוא תמיד קצר, וחתונה שהמתנו לה זמן ארוך חולפת לפני שמספיקים למצות את ההתרגשות. שעות סוף הצום הן הארוכות ביותר בצום, שבועות אחרונים של הריון מזדחלים תמיד הרבה מעבר לשבועות ספורים. תקופה שאין יודעים מתי בדיוק תסתיים, כמו המתנה לציון במבחן או תוצאות של בדיקות רפואיות מכריעות, נראית ארוכה מכפי שהיא.
החיתוכים ה"יחסיים" של הזמן יש להם ביטוי, למשל, במושג של "שעה זמנית". חלוקה מחודשת לפרקי זמן קצובים של סל שעות ממושך או קצר מן הרגיל המאריך או מקצר את חלקי היום. גם הנוסחה הפיזיקלית המתארת דרך באמצעות מדדים של זמן ומהירות עשויה להיקרא במהופך, כך שהזמן הוא פונקציה של דרך ומהירות.
האפשרות למתיחת הזמן או כיווצו בהתאם לחוויות של צער, אבל, או של שמחה ואושר, היא האפשרות ל"אריכות ימים" או חלילה לקיצורם מהם. בשני הצדדים – הטוב והמוטב – יש מימד של נצחון הרוח על החומר וגבורת האדם על גזירת המיתה. וכך מתאר ר' צדוק הכהן מלובלין:
"והמיתה בעולם הזה שהוא רגע אותה התאווה וההרחק ממנה לגמרי בעולם הזה הוא גם כן מצדו כידוע שיראה הוא היפך התאווה … וזה שנאמר (שם כ"ו, ח') ויהי כי ארכו לו וגו' … שאריכות ימים הוא היפך המיתה" (קומץ המנחה, ח"ב, סג).
הריחוק מן התאווה שר' צדוק מציע כהתגברות על המוות, היא סמל לכלל המצבים שבהם אדם מתעלה מעל הוויתו, מתרחק מהצורך הפיזי הקיומי ורואה את עצמו במרחבים אחרים נעלים יותר. כשהוא מצליח לבנות לעצמו ארמונות על יסודות חולפים וקצובים, כהררים התלויים בשערה.
במסכת קידושין (לט, ב) נערך דיון בשאלת פשר הפסוק המבטיח אריכות ימים למקיימי מצוות מסויימות: למכבד הוריו, למקיים את מצוות שילוח הקן ולמקפיד על מאזני צדק ומנהל את עסקו באמונה. לכל אלה נאמר "למען יאריכון ימיך…" או "למען ייטב לך והארכת ימים". בשלש מצוות אלה ניתן להצביע על העקרון שקבע ר' צדוק. שלשתן מתייחסות לאפשרות מימוש החיים על ידי הרחבת אופקיהם. המחשבה על העבר ועל המסורת והמורשת (כיבוד הורים), ודאגה שאינה ממוקדת רק בהישרדות ובקיום, אלא נעשית תוך שמירה על ערכי המוסר או ההגינות. ההתנשאות מעל ההווה ומעל הצורך המיידי אל עבר המורשת והעבר או הענקת עליונות לערכים הומניים ואחרים מגדילה את נפח החיים הרבה מעבר לרגע הנוכחי, היא מרחיבה אותו על פני העבר ועל פני העתיד.
מכאן ניתן גם להבין את פירושו של הפסוק "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". העוסק כל ימיו בלימוד תורה מצליח להתעלות מעל מימד הזמן ולהתחבר אל הנצח. וכך גם הברכה בברכת החודש המבקשת חיים ארוכים אינה מתייחסת למשך החיים אלא לתוכנם, חיים של שלום חיים של טובה וחיים של ברכה.
(וישב תשע"ו)
