הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
המילים הראשונות ששמע אברהם אבינו בדברי ריבונו של עולם היו ״לך לך״. אנחנו, לומדי התורה, מופקדים על הדרך שבה אנו קוראים את הציווי המיוחד הזה. ניתן לקרוא אותו בהקשרו ההיסטורי בלבד: אברהם אבינו צווה ללכת מארצו ומבית אביו, לצאת מאור כשדים או מחרן, וללכת לארץ שהקב״ה יראה לו בהמשך. ניתן אף להיות מושפעים מאוד מכך שההליכה לארץ ישראל היא היא הבשורה הא-לוהית הראשונה, והדבר מלמד על מעמדה של ארץ ישראל בתפישת האמונה שלנו, ובדרך שבה אנו עובדים את ריבונו של עולם.
ברם, ניתן לקרוא את הציווי הא-לוהי ״לך לך״ בהיקף רחב הרבה יותר, כאשר אברהם אבינו מהווה רק דוגמה אחת ומימוש אחד של הגדרת היחסים שבין הקב״ה ובין עובד ה׳. האמונה מוגדרת בהליכה. להיות אדם מאמין משמעו בין השאר לצאת מאזור הנוחות, להשתחרר מכבלי ארצו ומולדתו ובית שאינו גיאוגרפי בלבד, אלא קשור להיבטים רחבים ואין-סופיים בחייו של האדם. מדובר ביצירה מהנורמות החברתיות של החברה המקיפה אותנו, בהשתחררות ממה שנדמה בעינינו כאופי שלנו, בחובה ללכת לעתים מתפיסות העולם הראשוניות שלנו היונקות מהאינטואיציה הראשונית, ולעתים מזמנות גם תביעה לשנות את עמדות היסוד שלנו וכדו׳.
ואכן, כשאנו פוגשים את ריבונו של עולם אפשר שתחוללנה שתי תנועות מנוגדות. ראשונה בהן היא הפיכת עצמנו לקבוע וליציב, ולהכניס לתוך עולמנו את האמונות המתיישבות עם כך. הציפייה היא כי האמונה ״תתיישר״ לאור מה שאנו סוברים שצריך להתקיים. האמונה הופכת להיות מקור השראה ולא מקור סמכות. עמדה זו נמצאת תדיר (לא תמיד!) בתנועות הטוענות בשמה של התחדשות דתית, אך לאמתו של דבר לא מדובר בהתחדשות בהבנת דבר ה', אלא בתביעה כי התורה לא תתבע מאתנו לצאת ממה שאנו חושבים בלעדיה.
ואילו התנועה השנייה, המכוונת והיוצרת את עולם ההלכה, היא הפוכה בכיוונה: הציווי הא-לוהי הוא הקבוע ואילו אנחנו נתבעים לעתים להתנתק ממעגלי התפישות שלנו, ולציית לדבר ה׳ כפי שהוא, בין אם אנו מזדהים ובין אם לא, בין אם אנו מבינים את הסיבות לכך ובין אם לא. כמובן שהתמונה מורכבת הרבה יותר, ואין מדובר בתנועה ׳טהורה׳ המתעלמת מהווייתנו כבני אדם, אולם ביסודו של דבר – זוהי המשמעות העמוקה של הקריאה ״לך לך״.
קריאה זו מיילדת בנו מעשה מתמיד של בירור עולמנו האמוני, והיחסים שבין מי שאנחנו בלעדיה, כאומרים "אפשי ואפשי", ובין מה שהיא מהפכת בנו. הקריאה לשיר "שיר חדש", הנאמרת תדיר בתפילה, היא חלק בלתי נפרד ממנה, אולם לעולם בקשתה היא לדבוק בריבונו של עולם ולקבל על עצמנו את עול מלכותו. אין אנו יודעים את סופו של המסע, כשם שלאברהם אבינו לא נאמר היכן היא הארץ אליה הוא פוסע, אולם אנו יודעים את טיבו: היענות לציוויו של ריבונו של עולם, תהליך התנתקות פנימי, והליכה מכוחה של נאמנות ואמונה.
(לך לך תשפ"ב)
