הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)השבוע שמעתי על שני תלמידים בכיתה ה' שרבו בהפסקה על הבחירות:
אחד אמר שביבי יציל את המדינה. רק ביבי.
כי מי בכלל יכול להחליף אותו? השני הודיע שאם ביבי ינצח, אין לנו עתיד.
המורה שהקשיבה להם סיפרה ששאלה שאלה פשוטה: "תגידו, מחר בבוקר, אחרי שיספרו את הקולות, אתם עדיין תשחקו יחד כדורגל?"
שניהם השתתקו.
אולי דווקא בשאלה הקטנה הזאת מסתתרת השאלה הגדולה באמת:
אנחנו מדברים בלי סוף על מי ינצח בבחירות. מי ירכיב ממשלה, מי יישב באופוזיציה, מי יחגוג ומי יכתוב פוסט זועם. ברור שזה חשוב. החלטות המנהיגים משליכות על הביטחון, הכלכלה, החינוך והחיים עצמם.
ובכל זאת, יש דבר שאף ממשלה לא יכולה להכריע במקומנו: איזה בני אדם נהיה ביום שאחרי.
הרב יונתן זקס זצ"ל, הזהיר מפני האמונה שמנהיג חזק יפתור בשבילנו את כל הבעיות. בשורה התחתונה, אחרי שכל הקמפיינרים ואנשי היח"ץ יכבו את האורות, נישאר אנחנו. עם האחריות שלנו לחברה הזאת.
למה אני מתכוון? אולי לזה שאמור לעניין אותנו לא רק מי יושב בכיסא, אלא גם מי קם מהכיסא באוטובוס כדי לפנות מקום לאחר.
וזו, תסכימו איתי, חתיכת אמירה.
באותה שיחה הציע הרב זקס רעיון שנשמע היום כמעט חתרני: אפשר לחלוק בחריפות ועדיין להישאר חברים. לא צריך להסכים כדי להושיט יד. צריך רק לזכור שמאחורי הדעה המרגיזה עומד אדם, לא סמל מפלגה.
מחקר שפורסם בשנת 2026 בכתב העת Electoral Studies בחן סקרים סביב מספר מערכות בחירות ארציות ובחירות אזוריות בקנדה. החוקרים מצאו כי תומכי הצד המפסיד נטו לדווח לאחר הבחירות על אמון חברתי נמוך יותר, במיוחד כשחשו עוינות כלפי מצביעי המחנה השני.
שימו לב: לא רק אמון בפוליטיקאים. אמון באנשים. בשכן. בהורה שעומד לידנו במסיבת הסיום. באדם שחושב אחרת אבל מחזיק איתנו את אותה אלונקה.
ופה מתחיל התפקיד שלנו, ההורים ואנשי החינוך:
דמיינו שיעור אזרחות ביום שאחרי. חצי כיתה מרוצה, חצי מאוכזבת. אפשר לנתח מנדטים ותיקים. אבל אפשר גם לשאול: מה נעשה כדי שהילד שהפסיד ירגיש שיש לו מקום בכיתה?
כי הדמוקרטיה לא נגמרת כשמכניסים פתק למעטפה. היא נבחנת דווקא כשהמעטפה נפתחת, והתוצאה ידועה, ואנחנו מחליטים אם האדם שמולנו הוא שותף או אויב.
בספרו "הפוליטיקה של התקווה" הדגיש הרב זקס שחברה נשענת גם על משפחות, קהילות ואחריות הדדית. הקלפי יודע לספור קולות. הוא לא יודע לייצר חמלה.
ויש כאן עוד משהו שמטריד אותי. הילדים אינם צריכים שנלמד אותם מה לחשוב על נתניהו או על יריביו. הם צריכים לראות איך מתווכחים בלי להשפיל, איך מפסידים בלי להתפרק ואיך מנצחים בלי לרמוס. הם צריכים מבוגר שמסוגל לומר: אני משוכנע שאני צודק, אבל ייתכן שיש משהו שאני לא מבין. זאת לא חולשה. זה שריר דמוקרטי שהפסקנו לאמן. ואם אנחנו מסוגלים לבקש מתלמיד בן עשר להתנצל בפני חבר שפגע בו, הגיע הזמן לדרוש מעצמנו את אותו הדבר. הרי הילדים לא קוראים את המצע. הם קוראים אותנו, גם כשנדמה לנו שאינם מקשיבים.
ואולי בנוסף הגיע הזמן לומר משהו שאולי לא כל כך יהיה לנו נעים לשמוע: יכול להיות שאנחנו בכלל לא רוצים אחדות.
שמעתם? יכול להיות שאנחנו אוהבים תמונות של ילדים מתחבקים ופסוקים על אהבת ישראל, אבל יש משהו ממכר בלשנוא. בתחושה שאנחנו צודקים והאחרים הם הבעיה. בהבנה שכל עוד האשמה אצלם, אין סיבה שנבדוק את עצמנו.
וזאת אנשים אולי הטרגדיה החינוכית שלנו:
בבוקר אנחנו מלמדים ילדים לא להחרים חבר, ובערב הם רואים אותנו מחרימים חצי מדינה. מבקשים מהם להקשיב למי שחושב אחרת, ואז מוחקים אנשים בגלל פתק בקלפי.
אז לפני שנשאל איזו ממשלה מגיעה לנו, כדאי לשאול איזו חברה אנחנו מייצרים בעצמנו.
כי גם אם נוכל בסוף להחליף ממשלה ביום אחד. הרבה יותר קשה להחליף את האדם שהפכנו להיות.
