לשנה אחרת קבעום בהלל ובהודאה

לו היינו שואלים אדם מן היישוב מהו המאורע או הנס המרכזי שמציין חג החנוכה, היה משיב, קרוב לוודאי: נס פך השמן. אחרים היו מצביעים, אולי, על הניצחון במלחמה.
בין כך ובין כך, תפילת "על הנסים" מדגישה את ניצחון המעטים על הרבים, ומסירת גיבורים ביד חלשים, טמאים ביד טהורים, ומסכמת את קביעת המועד: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול".
מפשוטם של דברים עולה שקביעת המועד נעשתה על אתר, בסמוך למעשה נס ההצלה וטיהור המקדש.
לא כך עולה מדברי התלמוד המפורסמים (שבת כא, ע"ב), הדורש בשאלת "מאי חנוכה?": "דתנו רבנן: … כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
לפי המתואר בגמרא, קביעת החג לדורות לא נעשתה מיד, אלא רק "לשנה אחרת". דומה, שיש כאן רמז לצורך בפרספקטיבה של זמן – ולו קצרה במידתה – כדי להעריך טיבו של מאורע. בסערת המלחמה, או בשיכרון הרוח שבא לאחריה, נעלם לעתים המחיר שהיא גובה, ולא ניתנת מספיק שימת לב לתוצאות הנובעות הימנה.
חלוף הזמן מאפשר התבוננות מעמיקה יותר בתוצאות המאורע, הבנה טובה יותר של השלכותיו, ושיקול דעת בקביעת זיכרונו לדורות. החיפזון הוא מהשטן, ואילו המתינות – גם, ואולי בעיקר – בהערכת מאורעות היסטוריים היא ממידתם של חכמים.
ביטוי לפרספקטיבה הנכונה של ניצחון החשמונאים ניתן בהקדמת הרמב"ם להלכות חנוכה, שנפתחת, שלא כדרכו, במה שנחזה להיות תיאור היסטורי ארוך: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל, וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם א-להי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
לא רק הנס השמיימי, המופלא, של פך השמן – שתיאורו בא בהמשך הדברים – עומד בראש הדברים, אפילו לא ניצחון המלחמה שמובלע בדברים, אלא דווקא מה שנראה במבט ראשון כתהליך "ארצי" לחלוטין, גשמי, פוליטי ומדיני: "והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
הרמב"ם מדגיש, בראיה רטרוספקטיבית, שגם אותה "חזרת מלכות לישראל" לא נמשכה לאורך זמן, אלא מעט יותר ממאתיים שנה, עד החורבן השני. למרות זאת, בוחר הרמב"ם להציבה בראש הלכות חנוכה ומדגיש את מקומה החשוב.
יתר על כן: בחלק ניכר מתולדותיה, לא הצטיינה מלכות החשמונאים ביושר וביושרה, והפן הרוחני לא היה בהכרח הצד החזק שלה. נהפוך הוא: רבו בה גילויי השחיתות והסיאוב, ואף על פי כן, היה בה כדי לסמל את השבת עטרת מלכות ישראל ליושנה.
"אין בעל הנס מכיר בנסו". לא רבים הם בדורנו, האנשים שחשים את גודל הנס שב"החזרת מלכות לישראל" בכל יום, בכל עת ובכל שעה. השגרה הפכה מציאות זו למובנת מאליה, ולא אחת אנו מֵצֵרים וזועקים מרה על גודל הפער שבין החלום לבין המציאות, בין החזון לבין הגשמתו.
הקמת מדינת ישראל מסמלת את החזרת המלכות לישראל בדורנו. לאחר אלפיים שנות גלות, זכינו להגשמת חלום בן דורות: לעם היהודי יש מדינה משלו, "מלך"-שלטון משלו, מערכת משפט משלו. אכן, בין שלל האורות הרבים יש גם צללים לא מעטים. שחיתות, סיאוב, רדידות רוחנית, השחתה מוסרית, אטימות חברתית. עלינו מוטלת המשימה לשלב בין הרוח והכוח, ולהפוך את העוצמה שבמלכות ישראל להפצת אורה של מנורת המקדש שנטבעה בסמלה, וכוח הטלית שהיה לדגלה.
תשס"ט