מותו של האפורטוניסט

מותו של האפורטוניסט
איתן פינקלשטיין
דוקטורנט לתנ"ך, ה'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן.

שבר אברהם לכל הפסלים… לקחו תרח ומסרו לנמרוד… אמר לו: 'אני איני משתחווה אלא לאור – הרי אני משליכך בתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחווה לו – ויצילך הימנו'. היה שם הרן, עמד והסתפק. אמר: מה נפשך, אם נצח אברהם – אומר: 'של אברהם אני', ואם נצח נמרוד – אומר: 'של נמרוד אני'. כיוון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרו לו: של מי אתה? אמר להם: 'של אברהם אני'. נטלוהו והשליכוהו לאור ונחמרו בני מעיו, ויצא מת על פני תרח אביו, וזה מה שכתוב- "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים" (בר' י"א, כח). בראשית רבה ל"ח, יג, בתרגום לעברית.

כבכל ניתוח של דרשת חז"ל, בבואנו להבין את דרשתנו, עלינו לבדוק שתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה היא השאלה הפרשנית, דהיינו – כיצד סטתה הדרשה מההבנה הרגילה של הפסוק, וכיצד היא קראה אותו בצורה מחודשת. שאלה נפרדת, אך חשובה לא פחות, היא מהו המסר הרעיוני-חינוכי העומד מאחורי דרשתנו, והאם – כפי שמתרחש בדרשות חז"ל רבות, מסר זה קיים גם בפשט המקראות גם אם הוא לא קיים בפשט הפסוק אותו הדרשה מצטטת.
במקרה זה נראה כי דרשתנו הפכה את המילים "על פני תרח אביו" מתיאור זמן המציין כי הרן נפטר בעוד אביו תרח חי, לתיאור אופן המתאר כיצד נופל הרן על פני אביו עם יציאתו מן הכבשן, או אולי גם לתיאור סיבה, כש"על פני תרח אביו" מתפרש כ'בגלל תרח אביו' שמסר את אברהם לנמרוד ובכך הביא בעקיפין למותו של הרן. צמד המילים "באור כשדים" שמשמעותו הפשוטה היא שם ארץ המולדת, דהיינו העיר ששמה הוא 'אור' הנמצאת בארץ הכשדים, הופך בדרשתנו לתיאור של אופן המתתו של הרן ב'אור' – בכבשן האש – של הכשדים.
אך גם לאחר הבנת ה'טכניקה הפרשנית', נותרת השאלה מהו המסר העולה מדרשתנו. אין כוונתנו לשאול מהו המסר העולה מכללות הדרשה, שברור שהיא נועדה לחנך את האדם למסירות נפש על אמונתו, מסירות נפש שבעקבותיה צעדו רבים במהלך הדורות לכבשני אש ולו בכדי לא להמיר את דתם. כוונתנו היא לבירור הסיבה שבגללה בחרו חז"ל לתאר את הרן כמי שלבסוף עלה באש בשל אמונתו הדתית. תיאור זה מעלה שאלה כפולה: ראשית כל, מנין לחז"ל חומרי הגלם לאיפיון דמותו של הרן, שכל שאנו יודעים עליו הוא שהוא אביו של לוט, ושנית, מדוע באמת אִפשר ריבונו של עולם את מותו של הרן שלכאורה הביע בסופו של דבר אמונה בה'?

נראה כי התשובה לשתי השאלות הללו טמונה בהבנה כי חז"ל ראו בהרן את אב הטיפוס הרוחני של בנו, לוט. אם נתבונן במעשיו של לוט, נראה כי המאפיין הבולט במסכת פעולותיו הוא חוסר רצונו להגיע להכרעה ערכית, וניסיונו המתמיד להנות מכל העולמות בלא לשלם את המחיר הנדרש בעבור ההכרעה באיזה עבר של העולם האדם בוחר למקם את עצמו.
מחד, לוט עולה לארץ ישראל עם אברהם, ולכאורה מכפיף את עצמו קניינית ורוחנית לאברהם – אך מאידך הוא שומר על עצמאותו הכלכלית בעזרת רועיו שאף מתעמתים עם רועי אברהם. חז"ל העצימו את הכפילות הזו, כששמו בפיהם של רועי לוט את הטענה כי מותר לצאנם לאכול משדות שכניהם מאחר ולוט, כאחינו של אברהם, ירש את הארץ. בטענה זו הדגישו לנו חז"ל את דמותו של לוט המעוניין לאכול את העוגה – אך להשאיר אותה שלמה: להיות יורשו הכלכלי של אברהם, אך לא לקבל את הנחיותיו המוסריות-כלכליות באשר ליחס ליושבי הארץ.
בהמשך, לוט נפרד מאברהם ובוחר לגור בסדום, אך כאשר הארץ שנדמית במבט ראשוני "כגן ה' כארץ מצרים" נכבשת על ידי ארבעת המלכים, נשלח הפליט המזרז את אברהם לצאת ולהציל את לוט – כאילו לא נפרדו מעולם.
בהמשך מסתבר כי לוט הוא "צדיק בסדום". ואכן – לוט אינו רשע באופן מובהק, שכן כהרן אביו הוא אינו מעוניין לשלם את מחיר הרשעות. כאשר מגיעים המלאכים לביתו הוא אינו מגרשם, אך גם אינו מקבל אותם באותה רמה של קבלת פנים שקבלם אברהם. כאשר מגיעה הדרישה של בני העיר כי יוציא את אורחיו על מנת שבני העיר יתעללו בהם – הוא אינו מסכים, אך מאידך הוא גם אינו מגנה את דרישתם והוא מציע להם את בנותיו.
התיאור הממצה ביותר של התנהגותו של לוט טמון במילה "ויתמהמה" (עם ניגון השלשלת המתארך) המתארת את חוסר יכולתו להגיע להכרעה ערכית כי עליו ללכת אחר דבר ה' ולעזוב את העיר, לפני שיראה בעיניו כי אכן כלו כל הקצים ומשתלם לו לבצע זאת. גם לאחר מכן, בעת שנשאר עם בנותיו במערה, העדיף לוט שלא להגיע להכרעה הערכית האם נכון במקרה זה לבוא על בנותיו (בהנחה שהם חשבו שרק הוא ובנותיו נשארו בעולם וזו הדרך היחידה לקיומו), אלא העדיף לתת לבנותיו לשכר אותו, וכך לא יהיה ניתן לבוא אליו בטענות במידה וההכרעה תסתבר כמוטעית.
דרכו של לוט, להכריע – שלא להכריע, להיות הכי צדיק – אבל בסדום, להתמהמה, ובלית ברירה להכריע רק לאחר שהמציאות כבר הכריעה, היא האנטי-תזה לדרכו של אברהם העברי, העומד מן העבר האחד של העולם – ביודעו שישלם מחיר כבד על כך, מאחר וכל שאר העולם עומד מן העבר השני. דמותו של אברהם, שהכתובים מתארים אותו כמי שמוכן לשלם את המחיר המלא בעבור אמונתו – בכל עשרת הניסיונות שהתנסה ובמיוחד בניסיון העקידה, מועצמת בדרשתנו על ידי הדגשת הניגוד בינו לבין דמותו של הרן אבי לוט, האב הביולוגי וגם אב הטיפוס של אפורטוניסטי העולם כולו.
תשס"ז