להסיר את התחפושת

הזדמנות לקריאה הגדולה לעצמנו להיות מכוונים יותר ומדויקים יותר

במבט לאחור מתוך מה שעולה מפורים – יש משהו שהתחפושת מאפשרת. על אף הרצון שלא ללבוש מסכות, ועל אף השאיפה להופיע בנקיות ובישרות כמי שאנחנו – כשאנו לובשים מעטה אחר ומופיעים בדרך של משחק – נפתחות גם אפשרויות רבות. דברים שאין אנו מעיזים לומר כשאנו בדמות עצמנו, אנו מסוגלים לייחס הבעות שונות שלנו לדמות שלבשנו. על ידי כך אנו מצליחים לבשר דבר מה שקיים בנו, ושבדרך כלל אנו נמנעים מלומר כיוון שאין אנו רוצים לשלם את מחיר ההזדהות עם הנאמר, ואילו עתה – בשעה שאנו מחופשים – לכאורה לא אנחנו אומרים את דברים אלא דמות אחרת, וזו התחפושת שלבשנו.

ממילא עולה התסבוכת הפילוסופית – מיהו ה"אנחנו" האמיתי? האם כשאנו מחופשים אנו למעשה מעוותים את עצמנו, ומתחזים למהות אחרת, והתחפושת היא כולה שקר אחד גדול, או להפך – דווקא היא מאפשרת להשתחרר מכבלים מיותרים שבהם אנו כובלים את עצמנו, לנקות את החששות מפני ביקורת או תשלום מחיר, ולהנכיח את עצמנו ברוח מדויקת יותר, שאינה אזוקה ואינה קשורה? על השאלה הזו ניתן לענות בדרכים שונות, שכן ניתן לטעון שחלק בלתי נפרד מהדיוק והכוונון של דברינו כולל בתוכו גם את הנכונות לשלם את מחירם ולהתייצב במלוא העוצמה לצדם, ומאידך גיסא ניתן לטעון כי אנחנו 'אמיתיים' כשאנו לובשים דמות שבחרנו בה ומטמיעים בתוכה את אופיינו כפי שהיינו רוצים להיות.

אולם, לא כל יום פורים, והדיון על מסכות הוא אחר לחלוטין כאשר אנו חיים לאורך השנה כולה. התחפושת בפורים, שכמובן אינה מהותית לחג וכלל ואינה חלק ממצוות היום במובן ההלכתי של הדברים, וסביר להניח שנשאבה לתרבות שלנו מתוך הקרנבלים השונים המתרחשים בעולם ומהותם, יכולה להילקח למקומות מיטיבים לאורך השנה כולה. מה שאנו עושים בפורים מסוגל להיות תמונת ראי, והצעת דרך חיים לכל אותם ימים מרובים שאינם פורים. דרך חיים, שהולכת בעקבות דבריהם החריפים של חז"ל: "שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב…" (פסחים קיג ע"ב), והחובה ההלכתית להימנע מזה: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מה תלמוד לומר הין צדק? והלא הין בכלל איפה היה? אלא לומר לך: שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק! – אמר אביי: ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב" (בבא מציעא מט ע"א).

זו הזדמנות לקריאה הגדולה לעצמנו להיות מכוונים יותר ומדויקים יותר, ולצמצם את הפער שבין העולם הפנימי והמחשבות המזוקקות בתוכנו ובין דרכי הביטוי, כדי שלא נזדקק לעולם של תחפושות. ישרות זו פותחת שערים רבים ביחסים שבין אדם לחבירו, בכנות וברגישות שלהם, ואף בעמידה מול הקב"ה, בבחינת "דובר שקרים לא יכון נגד עיני". ובדרך זו הופכת ההזדמנות שנקרתה לפנינו בפורים לשיעור גדול המשמש את הבסיס היסודי לחיים.

(צו תשפ"ב)