אלמקייס עוזיאל (טוען רבני, מגשר ובורר על פי ההלכה)פרשת חיי שרה נפתחת בפסוק: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַייֵ שָׂרָה" (בראשית כג, א).
רבנו חיים בן עטר, אור החיים הקדוש, מדגיש בפירושו היקר כי כפל הלשון המיוחד בא ללמדנו על שלמות צדקותה המופלאה, שכל ימיה ושעותיה היו שווים לטובה, ברוח של קדושה וללא שמץ של חטא. המשך הפרשה מתאר ומרומם את אברהם אבינו: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א).
מסביר זאת היטב בספריו הקדושים מרן אביר יעקב, רבי יעקב אבוחצירא זיע"א, כי הביטוי "בא בימים" משמעו העמוק שאברהם הגיע אל זקנותו המבורכת כשכל ימיו מלאים וגדושים לחלוטין בלימוד התורה ובמעשים טובים, ולא איבד אפילו רגע אחד יקר לריק.
כוחם הגדול של הצדיקים נובע מיכולתם המיוחדת להפוך את הזמן החולף לנכס רוחני ונצחי דרך עשיית חסד ואמת בכל עת. בהמשך המקרא, אנו פוגשים את רבקה אמנו המצטיינת במידת הנתינה, כשרצה בזריזות להשקות את אליעזר ואת גמליו, רבי רפאל אנקווה זיע"א, ה"מלאך רפאל", מציין בספרו "קרני רא"ם" כי החסד האמיתי נבחן תמיד בריצה ובשמחה, מתוך רצון פנימי להשפיע טוב לזולת ללא קבלת תמורה.
מסורת חכמי מרוקו רוויה בסיפורים נפלאים הממחישים תפיסה זו. מעשה ברבי יעקב אבוחצירא, שהיה שוקד על תלמודו יומם וליל בבדידות קדושה. פעם אחת הגיע לביתו עני מרוד וביקש עזרה דחופה להשיא את בתו. הרב, שלא החזיק ממון מזומן בביתו, לא היסס לרגע, הוא פשט את גלימתו המפוארת, אותה קיבל בירושה מאבותיו הקדושים, והגישה לעני בחיוך רחב: "קח אותה ומכור אותה בשוק, ובכסף זה תזכה להכניס את בתך לחופה". תלמידיו תמהו על הוויתור המהיר על חפץ כה יקר וקדוש, השיב להם הרב: "הבגדים והחפצים בעולם הזה הם לבוש זמני בלבד, אך המצווה שנעשית באמצעותם היא הנצח, מה שווה גלימה מפוארת אם בשל שמירתה יתעכב חסד עם עני?"
מוסר ההשכל העולה מפרשתנו ומדרכי חכמי המרוקו הוא בהיר ונצחי: ימיו של האדם נמדדים לא במספר השנים שחי, אלא בתוכן הרוחני ובמעשי החסד שיצק לתוכם. עלינו לנצל כל רגע, לרוץ לקראת עשיית הטוב, ולזכור כי הממון והרכוש הגשמי אינם אלא כלים זמניים שניתנו לנו כדי להרבות אור וברכה בעולם, ובכך לזכות ל"חיים" אמיתיים של קדושה ונצחיות.
