פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)המעיין במסכת הגדולה של חג החנוכה בדברי חז"ל ובספרות היהודית לדורותיה, ילמד שבשונה מהמקובל בימינו, לא החנוכייה והסביבון תופסים בו את המקום העיקרי אלא דווקא הנֵס, "ההלל וההודאה".
אם תרצו, הדלקת הנרות היא רק האמצעי לפרסום הנס, וכפול הוא: נס פך השמן ונס הניצחון על היוונים. הדבר בולט כמובן בברכת "שעשה נסים" ובתפילת "על הנסים".
עיון במקורות השונים, יעמידנו על השוני והקווים הדקים שמבדילים ביניהם.
בתלמוד (שבת כא, ע"ב), המוקד הוא בנס פך השמן והשבת הטהרה למקומה בעקבותיו: "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון [=שמונה הם], דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [=שאין להספיד ולהתענות בהם]? שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מזכיר בתחילת דבריו את "השם המפורש" של הנס, אלא רק מתאר אותו.
מִסֵדֶר ההלכות ב"משנה תורה" עולה שהנס אינו מתמקד רק בפך השמן, אלא לא פחות בביטול גזרות – הדת, הממון והאונס – ב"החזרת מלכות לישראל" ובניצחון הצבאי של המעטים על הרבים: "בבית שני, כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטימאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם א-להי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ"ה בחדש כסליו היה. ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש, אלא פך אחד. ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחילתן מליל כ"ה בכסלו, ימי שמחה והלל. ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות הנס… ".
כשם שמורה אותנו ברכת על הנסים, ההלל, ההודאה ובשמחה אינם רק על הנסים שעשה עמנו הקב"ה "בימים ההם", אלא גם "בזמן הזה".
מרוב שגרת התפילה על פינו, איננו נותנים תמיד את הדעת לכך שאנו אומרים בתפילה, בכל יום תמיד – לא רק בחנוכה – לפחות שלוש פעמים: "ועל נִסֶיךָ שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים".
בשונה מתפיסות 'כנעניות' ו'אתיאיסטיות' שרווחו גם בתנועה הציונית (ע"ע "נס לא קרה לנו") ה"נס" אינו מתמצה רק במאורעות גדולים, אלא גם – ואולי בעיקר – בדברים ה"קטנים", היומיומיים, השגרתיים. נסים גלויים ונסתרים כאחד.
לצד העיקרון שלפיו "אין סומכים על הנס", למדונו רבותינו שהשָבַת הנשמה בכל בוקר (שתמציתה בברכת "מודה אני"), עמידת אדם על רגליו, ויכולתו לתפקד, הם "סיבה למסיבה". בכל יום, ובכל עת ובכל שעה.
בעולמה של תורת ישראל, כל אדם הוא "בעל נס".
בשונה מגישת המתמטיקאי ג'ון ליטלווד, שלפי ה"חוק" שקבע, כל אדם צריך לצפות שיקרה לו נס בקצב של בערך פעם בחודש, בעולמה של יהדות הנס מתרחש בכל יום, בכל עת ובכל שעה. אכן, כבר חז"ל הכירו בתובנה הפסיכולוגית העמוקה ש"אין בעל הנס מכיר בנסו".
מֵרוץ החיים, שאונם והמונם, אינו מותיר לאדם די זמן ויישוב הדעת להודות ולהלל ולשבח על כך. רק משמגיעה ח"ו עת צרה, נזכר הוא בכל הטוב שיש לו או שהיה לו עד אותה עת.
חג החנוכה נותן לנו תזכורת נוספת על חובת ההלל וההודאה וקורא לנו להעלות על נס את הנס. ולוואי שנדע להכיר תודה ולשמוח בכל אותם נסים שעמנו, בכל יום, בכל עת ובכל שעה. (מקץ תשע"ח)
