אמרו לי שאין לי סיכוי. כל הסוקרים, כל הפרשנים, כולם היו בטוחים שהיא תיקח בהליכה. אבא כבר תפר חליפה וחילק ג'ובים. ואני? שתקתי. מה כבר יכולתי לומר? בכל ערב שמעתי את האנשים מסביבי מחשבים סיכויים, בונים גושים, מסבירים לי שאין דרך להרכיב בית איתו. אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה. הוא רצה אותה בבית שלו, ולא הסתיר את זה מאיש.
זה התחיל הרבה קודם. עוד כשהיינו ילדות היו אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. כלומר, עשיו בשבילי ויעקב לרחל. שמעתי מה מספרים עליו, ובכיתי. עכשיו מספרים שניהלתי איתו משא ומתן. שטויות. היו גישושים, אני לא מכחישה, אבל מעולם לא התחייבתי להקים איתו בית. בטח לא בתמיכה מבחוץ.
ואז הגיע הלילה. כל המדגמים הראו רחל. המטות כבר פתחו שמפניות, הפרשנים חילקו תפקידים, ויעקב היה בטוח שיש לו רוב מוצק. הוא אפילו לא טרח לבדוק מי עומדת מולו. אצלנו בחרן החשיכה יודעת לשמור סודות. לא הייתה ועדת קלפי, לא היו משקיפים, ואת סימני הזיהוי דווקא רחל, אחותי היפה, מסרה לי. אבא עמד בפתח וחייך חיוך שמופיע אצלו כשכולם חושבים שהם מנהלים את העניינים.
בבוקר התפרסמו תוצאות האמת: "והנה היא לאה".
פתאום כולם צועקים מרמה. סליחה, מי קבע שהצעירה קודמת לבכירה? אבא הלך לאולפנים והסביר: "לא יעשה כן במקומנו". אלה כללי המקום. אפשר לאהוב אותם, אפשר לערער עליהם, אבל אי אפשר להתעורר בבוקר ולהעמיד פנים שלא ידעתם.
ועכשיו אומרים שיעקב בכלל לא אוהב אותי. אני חושבת אחרת, צריך לקרוא בין השיטין: "ויאהב גם את רחל מלאה". שמעתם? גם את רחל. כלומר, אותי הוא כבר אהב. אתם מוזמנים להמשיך לספר את הסיפור שסיפרתם לעצמכם.
נכון, רחל עדיין כאן, מגיע לה. ונכון, יעקב דורש גם אותה. אבא כבר עובד על הסכם חדש. מדברים על ממשלת אחדות, עם סעיפים קטנים שאיש לא קורא. עוד יקראו לזה "ברחל בתך הקטנה". אני לא מתכוונת לפרוש. לא אחרי שחיכיתי כל כך הרבה.
דבר אחד מטריד אותי. בלילה ההוא הצלחתי להיכנס לחופה, אבל האם אצליח להיכנס ללב שלו? בחוץ כולם מדברים על ניצחון. בבית, כשהוא מביט ברחלי, למרות הדיבורים על אחדות, אני פחות בטוחה.
ובכל זאת, בבוקר, כשפתחו את האוהל, מי הייתה שם?
אני.



