שאלה: במחסן במטבח הצבאי נמצאו כלים חדשים, שניכר שלא השתמשו בהם מעולם, אך לא ידוע האם הוטבלו – מותר להשתמש בהם?
תשובה: בשבוע שעבר כתבתי כאן על החובה לטבול כלים, בצה"ל ובכלל. התוספות במסכת עבודה זרה (דף ע"ה) קובעים, שמאכל שבושל או הוגש בכלי שלא נטבל – לא נאסר בדיעבד. טבילת הכלי היא מצוה וחובה, אבל היא לא משפיעה על המזון שנמצא בתוכו, ולא אוסרת אותו.
אלא, שאף על פי שהמזון לא נאסר, מן התוספות משתמע שהכלי כשלעצמו אסור בשימוש. כלומר, אסור להשתמש בכלי לא טבול, ועל יסוד האיסור הזה מחדשים התוספות, שאם כבר השתמשו בכלי בלא טבילה – המזון לא נאסר.
כך משתמע גם מפסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, י"ז ג'), שכתב: "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקווה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות". ההדגשה של הרמב"ם שהכלים מותרים רק "אחר כך" – אחרי הטבילה, מלמדת שהכלי אסור בשימוש כל עוד לא נטבל.
ואמנם, כך נפסקה ההלכה ברמ"א (יורה דעה, ק"כ ח'): "אסור להשתמש בו לצרכי סעודה, אפילו דרך עראי, בלא טבילה". הרמ"א מקבל לחלוטין את האיסור להשתמש בכלי לא טבול, ומוסיף על כך איסור אפילו בשימוש ארעי וחד פעמי.
המשנה ברורה (ביאור הלכה, שכ"ג ז') מסביר, שהאיסור הזה שברמ"א ובדברי הראשונים הוא איסור דרבנן. אמנם, נחלקו הפוסקים האם מצות טבילת כלים מן התורה או מדברי חכמים, אך גם לפוסקים שהמצווה היא מן התורה, האיסור להשתמש בכלי שאינו טבול הוא גזירה מדברי חכמים.
הדיון של המשנה ברורה קשור למחלוקת הראשונים שמצטט השולחן ערוך שם, האם מותר לטבול כלים חדשים בשבת. מפשט דברי השולחן ערוך שם נראה שפסק שהדבר מותר, וכך באמת הורה הרב עובדיה יוסף; אך לדעת הרמ"א אסור לטבול כלים חדשים בשבת, ודומני שכך המנהג המקובל יותר. אחד הנימוקים לאיסור הוא, שאם הכלי אמנם אסור בשימוש, הרי שטבילה שלו במקווה מהווה "תיקון", וחכמים גזרו שלא לתקן כלים בשבת (הדבר תלוי בדעות השונות בפירוש הסוגייה במסכת ביצה בדף י"ח, כפי שמסביר הביאור הלכה שם, ואין כאן המקום להאריך).
על כל פנים, לעיקר ההלכה בדבר איסור השימוש בכלי שלא נטבל, בשו"ת יחווה דעת (ד' מ"ד) מצטט כמה פוסקים שרצו לומר שמדובר באיסור דאורייתא גמור, בניגוד לדברי הביאור הלכה. עם זאת, מסקנתו שם היא לצדד בדעת הביאור הלכה, שהאיסור להשתמש בכלי שאינו טבול הוא איסור דרבנן.
לאור האמור, יש מקום לפסוק שכלי שקיים ספק האם הטבילו אותו כדת וכדין – מותר בשימוש, שכן כלל גדול בכל מקום ש"ספק דרבנן לקולא"; כל האיסור להשתמש בו אם לא הוטבל הוא איסור דרבנן, והיקלו במקום ספק. עם זאת, יש מן הפוסקים האחרונים שהחמירו בזה, וקבעו שהיות והספק ביסודו נוגע למצווה שלדעת הרבה פוסקים היא מן התורה, הרי שלא אומרים "ספק דרבנן לקולא", אלא אדרבה – יש כאן ספק במצות עשה מדאורייתא של טבילת כלים, ולכן אין להשתמש בכלי שקיים ספק האם הוטבל. וביאור הדברים הוא, שהיות ומן הספק אנחנו מחייבים לפחות לכתחילה לטבול את הכלי, הרי שכל עוד לא הוטבל, מוסיפה להתקיים בו גזירת החכמים שלא להשתמש בכלי שאיננו טבול.
אמנם, הלכה למעשה כתבנו בתורת המחנה (כרך ד', פרק ד' תשובה ד') להקל הדבר, וכך הסברנו: "למעשה, נראה שבמקום צורך ניתן להתיר את השימוש בכלי מסופק, כאשר אין אפשרות זמינה להטביל את הכלי. זאת משום שכאשר עיקר החיוב הבסיסי מן התורה מוטל בספק, אין מחמירים לדון את "גלגוליו" כספק דאורייתא שהתגלגל לדרבנן; וכל שכן בצה"ל שיש ספק אם הכלים חייבים בטבילה מסיבות נוספות; וכל שכן בחייל שאינו בעל הכלי ואינו יכול לטבול את הכלים בעצמו".
כלומר, על יסוד אותה סברה שהזכרנו, שגזירת החכמים שלא להשתמש בכלי שאיננו טבול באה להבטיח שבעל הכלי יקיים את חובתו, ויטבול את הכלי כדת וכדין; הרי שכאשר מדובר על חייל, שהחובה לטבול את הכלי אינה מוטלת עליו אלא על המערכת הצבאית ועל הממונים על המטבח והכשרות – בהחלט ייתכן שהגזירה האוסרת שימוש בכלי כלל אינה חלה עליו, ולכן לפחות במקום ספק הוא רשאי להקל בדבר.
כמו במצבים רבים אחרים, הדרך הטובה ביותר במקום ספק היא לנסות ולברר האם הכלים הוטבלו: כך הוא ביחס לכלים שבמטבח הצבאי, וכך גם באירועים פרטיים, כאשר אחד החברים קנה כלים חדשים (כמו למשל רשת מנגל חדשה), הדרך הרצויה היא לברר האם הכלי אכן הוטבל, ואם הדבר לא ידוע, יש להטביל את הכלי כהלכה. אך באותם מצבים שבהם מתעורר ספק, ואין דרך מעשית לברר את הספק או לטבול את הכלי, הרי שהמקל להימנע מטבילת הכלים יש לו על מה שיסמוך, וכפי שמבואר בתורת המחנה שם בהרחבה.


