פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)כדרכה, בבואה לתאר את המנהיג האידיאלי שראוי להנהיג את ישראל, מקמצת התורה במילים. במילים ספורות, תמציתיות, מוצגת לפנינו דמותו של המנהיג הראוי ותנאי הכשירות הנדרשים לו: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". ודוק: לא הוד ולא הדר, לא אומץ ולא גבורה, לא חוכמה ולא תבונה. רק "איש על העדה" (תכונה שעסקנו בה בעבר) ויכולתו "לצאת ולבוא".
למרות הקיצור, ואולי דווקא בגינו, בולטות כאן מילים אלה שנראות כחזרה מיותרת: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".
כבר רש"י, בפירושו על אתר, ובעקבות חז"ל, ביקש ליישב קושי זה והסביר בפנים שונות את שתי ה'יציאות' וה'ביאות': "אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם, ומשלחין את חיילותיהם [=צבאותיהם] למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג… וכדרך שעשה יהושע… וכן בדוד הוא אומר 'כי הוא יוצא ובא לפניהם', יוצא בראש ונכנס בראש; 'ואשר יוציאם' – בזכויותיו, 'ואשר יביאם' – בזכויותיו".
אכן, דומה שפירוש זה, דרשני משמע, לכפל הלשון שבפסוק עדיין לא הניח את דעתו, שכן אין לו עיגון בפשט הכתובים. לפיכך, סמך לו רש"י – כדרכו במקום שהפירוש האחד והראשון אינו תמיד מתיישב על לב – פירוש נוסף: "דבר אחר: ואשר יביאם – שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי שאיני מכניסן לארץ". רוצה לומר: מנהיג ראוי אינו עושה 'חצי עבודה', אלא משלים את המשימה עד תומה.
אכן, דקדוק בפסוק מלמד שיש להבחין בין שתי ה'יציאות' וה'ביאות': הראשונות מתייחסות ליציאה ולביאה 'לפניהם', משל מבקש ללמדנו, כדברי חז"ל, שמנהיג ראוי לשמו יוצא בראש הכוח, וקורא לכולם "אחריי!". מסורת זו, שבה המפקדים הולכים (ולא אחת, ל"ע, גם נופלים) בראש, הייתה לאחד מסממניו הגדולים והעוצמתיים של צבא ההגנה לישראל. לעומת זאת, בפעם השנייה נאמר רק "ואשר יוציאם ואשר יביאם".
jehyun-sung
ואף שלא נתפרש בפסוק יציאה זו להיכן היא, כבר ה"ירושלמי", התרגום הקדום למקרא המיוחס ליונתן בן עוזיאל, מסב אותה על יציאה למלחמה והשיבה ממנה: "דִי הֲוֵי נְפַק קֳדָמֵיהוֹן לְסִדְרֵי קְרָבָא וְדִי הֲוָה עָלֵיל קֳדָמֵיהוֹן מִן סִדְרֵי קְרָבָא וּדְיִפּוֹק יַתְהוֹן מִן יַד בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן וּדְיֵעוּל יַתְהוֹן לְאַרְעָא דְיִשְרָאֵל" [ובתרגום חופשי: מנהיג שיוצא לפניהם למערכות הקרב ועולה לפניהם ממערכות הקרב, ומוציא אותם מיד שונאיהם ומעלה ומביא אותם לארץ ישראל".
לעומתו, ביקש הספורנו להסב את שתי היציאות והביאות לשני שדות נפרדים, וכתב: '"אשר יצא לפניהם' – בעניין המלחמה; 'ואשר יוציאם' – בענייני הנהגת המדינה". וכיוצא בו מפרש המלבי"ם: "ההנהגה הזאת תחלק לשתים: א. בעת שיצאו לחוץ ללחום עם אויביהם שיצא לפניהם; ב. בעת שישובו אל בתיהם שאז צריך להנהיג ההנהגה הפנימית לעשות משפט בין אדם לחברו". רוצה לומר: יש מנהיגים דגולים המסוגלים לצאת למבצע צבאי מרהיב, אך בשובם, בשבתם ב"ביתם", אין הם עושים צדקה ומשפט, ושלטונם מתאפיין בביזוי החוק, במידות רעות, בשחיתות וקלקולים.
זאת ועוד: אפשר שביקשה התורה ללמדנו שמנהיג אמיתי ניכר בשני הדברים גם יחד. עליו להיות אמיץ דיו כדי "להוציא" את העם למלחמה או למהלך מדיני רב השלכות, גם כאשר הדבר כרוך בסיכון. אך בה בעת עליו גם "להביא" את העם חזרה לביתו, לדעת כיצד ומתי לסיים את המלחמה, להוציא את ישראל מיד שוביהם-שוסיהם האויבים ולהביאם בחזרה לארצם, ארץ ישראל. דברים אלה חשובים לא פחות מההחלטה לצאת למלחמה או להתחיל בה.
וכמה יפים הדברים לימינו ובימינו. אחת האמרות הידועות בניסוח תורת המלחמה בעידן החדש היא אמרתו של הגנרל קרל פון קלאוזביץ, ולפיה "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים".
בדברים שכתב לפני מספר שנים, לפני 7 באוקטובר, הבהיר אחד המומחים לתורת המלחמה בימינו, שמואל חרל"פ, כי עמדה זו נסמכת על שלוש תובנות: המלחמה היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה, מטרתה היא מדינית תמיד; מלחמה אינה אירוע יוצא דופן, אלא רק "המשך" המדיניות; מאחר שהיא המשך כוחני של מהלכים מדיניים, הרי שהמלחמה היא רק אמצעי "אחר", לאו דווקא האחרון.
לדבריו, מטרת המלחמה אינה אמורה להיות הישג מדיני כלשהו, אלא רק הגנה על הקיום או על אינטרס חיוני. כלומר, עליה להיות מלחמת מגן. לעומתה, מלחמה המנוהלת כאמצעי להשגת יעד מדיני, טריטוריאלי או אחר, היא מלחמת כיבוש. על מנת להשיג את מטרות המלחמה, ולהאריך את משך הזמן שבינה למלחמה שאחריה, צה"ל חייב להסב לאויב נזקים חסרי תקדים ולמזער את הנזקים הנגרמים לישראל. כלומר המטרה היא להביא לניצחון של הזמן על המרחב. יעד זה אינו מחייב ניצחון צבאי בשטח, הבסת האויב וכניעתו. הפסקת אש, גם אם מאולצת, על רקע בליץ של נזקים כבדים בחזית ובעורף האויב, עשויה להספיק כדי לסיים את העימות בזמן קצר ולהרחיק את המלחמה הבאה.
ואכן, ההיסטוריה מלמדת כי לרוב התמשכותה של מלחמה אינה מבשרת טובות. כך במלחמות אומות העולם (ע"ע מלחמת וייטנאם, או מלחמת רוסיה-אוקראינה), וכך במלחמות ישראל. ודומה שלא לחינם הניצחונות הבולטים ביותר בתולדות צה"ל הם "מלחמת ששת הימים", ולאחרונה "מלחמת תריסר הימים" באיראן, ואילו מלחמת העצמאות וההתבוססות הממושכת עד אין קץ בבוץ הלבנוני והעזתי, עם כל חשיבותן של מלחמות אלה, לא תמיד בישרו טובות, לשון המעטה.
בהיעדר יעדים ככיבוש טריטוריה או עיצוב סדר מדיני חדש, ראוי לה למלחמת מגן, מלחמת מצווה להצלת ישראל "מיד הצר הבא עליהם", שתתמקד גם בציר הזמן, ולא כמלחמת כיבוש שממוקדת בציר המרחב.
מי ייתן והקב"ה ירחם על עמו ישראל ויוציא את כל הנתונים בצרה ובשביה מאפלה לאורה, ויאמר למלאך המשחית, "רַב עַתָּה, הֶרֶף יָדֶךָ!" (שמ"ב כד, טז). כי בא מועד.
