כתיבת ספר תורה בזמן הזה

"והמצוה הי"ח היא שצונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו". כך פותח הרמב"ם את הדיון במצוות כתיבת ספר תורה בספר המצוות שלו (מקור המצוה בלשון התורה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"; דברים לא, יט). דיוק בלשון הרמב"ם יגלה שאין חובה לכתוב את הספר, כי אם חובה שיהיה לכל אדם ספר כזה. מכאן שאם קיבלוֹ בירושה, או רכש אותו – יוצא בו אדם ידי חובה. אולם, על בסיס דברי התלמוד (מנחות ל, א) מוסיף הרמב"ם: "ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב […] מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני". אולם, ברבות השנים כמה מרבותינו הראשונים ערערו על הנחיצות של מצוה זו לדורות. כך לשון הטור בהלכות ספר תורה, יורה דעה סימן ע"ר:
"וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, שזה לא נאמר אלא לדורות הראשונים, שהיו כותבין ספר תורה ולומדים בה. אבל האידנא (=כעת), שכותבין ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים – מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה, ומשנה וגמרא ופירושיהם, להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם', ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה".
מדובר בחידוש מהפכני, שכן מסברה עוקר, לכאורה, הרא"ש דין תורה מפורש, וממיר אותו ברעיון משלו, והדברים מחייבים בירור וליבון. ואכן, קושיה זו הטרידה את כל מי שקרא את לשון הרא"ש (מופיעה בהלכות ספר תורה שלו, סימן א. חיבור קטן זה הוא החלק הראשון של ביאורו ההלכתי של הרא"ש למסכת מנחות), וראש וראשון למעירים הוא מרן בבית יוסף על אתר:
"ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה, ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן?! שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן, אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים. ואם כן הוה ליה למימר (=היה לו לומר) שגם עכשיו חייבים לכתוב ספר תורה, וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים, לא לפטרם ממצות כתיבת ספר תורה!".
השאלה הנוקבת הוליכה את הבית יוסף להסביר את דברי הרא"ש באופן רחוק למדי מכוונת המקור, לפענ"ד:
"לכך נראה לי שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות, וגמרות ופירושיהם, ואיסור מכירתן, שגם זה בכלל מצות כתיבת ספר תורה, ושזה יותר מצוה מלכתוב ספר תורה ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים. אבל לכתוב ספר תורה לקרות בו הוא ובניו – פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה, שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים. וכתב רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב יז:) על דברי הרא"ש שכן כתבו הגאונים".
כלומר, הרא"ש לא התכוון שאין מצוה לכתוב ספר תורה, כי אם שבנוסף למצוה זו יש כעת מצוה לכתוב גם חומשים ותלמוד, ספרים שימושיים יותר במלאכת הלמידה היומיומית. אולם, חלק מפרשני הטור לא סברו כפרשנותו של הבית יוסף, ואכן סברו שמצות כתיבת ספר התורה תלויה היתה בכלי למידה הולמים לדורותיהם. אולם, משנשתנו תנאי הלמידה, ממילא יש צורך ביצירת חומרי למידה חדשים, החומשים והתורה שבעל פה (ראה דרישה ופרישה על אתר).
בהקשר בה אבקש להביא את דבריו של השאגת אריה, בחקירה חשובה (סימן לו). השאג"א (=שאגת אריה) מצדד בעמדתו של ר' יוסף קארו, וסובר שאכן לא בא החיוב של כתיבת חומשים ותורה שבעל פה לעקור את החיוב לכתוב ספר תורה. ראייתו היא מכך שחובת הכתיבה איננה קשורה דווקא בלימוד תורה, כי אם בעצם הכתיבה. זאת בניגוד לדעת הרמב"ם שפתחנו בה, ממנה ניתן היה להבין שדי בירושת ספר תורה בשביל להפטר מהחיוב, כי הרמב"ם הצריך שלכל אדם מישראל יהיה ספר תורה. אולם, המסורת שמביא השאג"א היא שכל אדם מחוייב בכתיבת ספר תורה דווקא, וכפי שציין הרמב"ם כמעלה טובה, ולא כחיוב. מאחר שהחובה לכתוב את הספר לומד השאג"א שמטרת הציווי אינה למידה, כי אם עצם הכתיבה.
יתר על כן, חלק האחרונים ציינו שהחיוב לכתוב היה רק בזמן שנהגו ללמוד את התורה על פה, ואילו בזמנינו שרווח הדפוס שוב אין חיוב ממין זה, ואדרבה! מי שלומד כיום מתוך ספר תורה רק מקלקל ומבלה אותו לריק.
מסקנת השאג"א היא שמכל מקום לדעת כל הפוסקים ראוי בזמן הזה להשקיע את הזמן והמאמץ בכתיבת ספר תורה, בכדי שלא תשתכח תורה מישראל. הווה אומר, יש להרבות את תפוצתם של ספרי התורה בפרט בעם ישראל, וספרי לימוד התורה בכלל.
אולם, השאג"א מביא הנמקה נוספת, חמורה ביותר, והיא שספרי התורה שלנו אינם מוגהים די הצורך, שכן כבר בימי האמוראים היו בעיות עם המסורות של חסירות ויתירות. לכן, מסיק השאג"א להלכה, שכיום אין חיוב לכתוב ספר תורה, בשל שילובם של כל הגורמים שצויינו בזה. אולם, ודאי שראוי לכל בר לבב שבכוחו ובהונו לאפשר כתיבת ספר לעשות כן, ובכך גם להמשיך את מורשת ישראל ואת מעמדה של תורת ישראל, וגם לבצע את קיום המצווה המקורי.
תשס"ט