לא ניתנה תורה למלאכי השרת

האחת התופעות המפליאות את לב כל המעיין בתורה בכלל, ובספר בראשית בפרט, הוא תדמיתם האנושית של אבות ואמהות האומה. בין אם נקבל את הדברים כפשוטם, ובין אם לאו, התופעה בולטת לאורך כל ספר בראשית. אבות ואמהות האומה בוכים וצוחקים, מחבקים ומנשקים, וחושפים פן רגשי שאינו שכיח ב"ספרות קדושים" בת ימינו.
נתינת הדעת ל"שפת גוף" זו, על שינוייה וגווניה, חושפת לא אחת תובנות מופלאות. כך, למשל, קודם שמתוודע יוסף אל אחיו (בראשית מה, ב), הוא – המשנה למלך – נותן קולו בבכי הנשמע גם למצרים, גם לבית פרעה. לאחר מכן הוא פונה לאחיו בדברים רכים, אך הם אינם מגיבים, "כי נבהלו מפניו". משרואה יוסף שככה לו, אין הוא יכול לעצור ברוחו: "ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צואריו" (מה, יד), מעשה שכידוע נדרש בחז"ל, ובעקבותיהם ברש"י ושאר הפרשנים, בפנים שונות. לצד "נפילה" זו, הוא נוהג באופן שונה עם אחיו: "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, ואחרי כן דברו אחיו אתו" (שם, טו).
"שפת גוף" דומה מופיעה גם במפגש המרגש של יוסף עם אביו. לאחר עשרות שנות פרידה, יוסף נוהג באופן דומה: "ויפל על צאריו, ויבך על צואריו עוד" (מו, כט).
לעומת זאת, תגובת יעקב מתוארת באופן שונה: "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם" (שם, ל). יעקב, איש הרגש שמיהר ל"נשק" את רחל עוד בטרם הכירה, ומיד לאחר מכן פרץ בבכי (כט, יא) מתגלה במפגשו עם יוסף בנו באור אחר לחלוטין. לא נשיקות, לא חיבוקים, אלא אמירה יבשה, רציונאלית.
לא כן במפגשו עם נכדיו, בני יוסף: "ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות. ויגש אותם אליו, וישק להם, ויחבק להם", ורק לאחר מכן: "ויאמר ישראל אל יוסף: ראה פניך לא פללתי, והנה הראה אתי א-להים גם את זרעך" (מח, י-יא).
הכתוב מדגיש, ושונה ומדגיש, שלא רק ש"עיני ישראל כבדו מזוקן" (בדומה ליצחק אביו, שעליו נאמר "ותכהין עיניו מראות" – כז, א), אלא שעיוורונו של יעקב היה כמעט מוחלט: "לא יוכל לראות".
כמה דקות לפני כן, ועוד לפני ש"כבדו עיניו מזוקן", כבר לא היה יכול הסבא – כך לפי פשוטו של מקרא – אפילו לזהות את נכדיו: "וירא ישראל את בני יוסף, ויאמר: מי אלה?" (מח, ח).
סוף טראגי, שהועצם בדברי חז"ל (והביאם רש"י על אתר), שאמרו שבאותה שעה "נסתלקה ממנו רוח הקודש".
בבואם להמתיק מעט את טעמו הכאב של מצב זה, רש"י (וכמוהו שאר פרשנים, ראו למשל דברי הנצי"ב על אתר), מפרש שלא חוסר זיהוי יש כאן, אלא שאלה עניינית, בת תוכן שונה לחלוטין: "מהיכן יצאו אלה שאינן ראויין לברכה". ובגישה אחרת בדברי הרשב"ם (ובדומה לו, האב"ע): "יש רואה דמות אדם, ואינו מכיר דמות פניו", או בקצירת האומר: רואה – ואינו רואה (חזקוני).
יהא אשר יהא, כדרכו של סבא, מבקש יעקב שנכדיו יתקרבו אליו, ולפני שהוא מדבר אליהם בדיבור פה, הוא פותח בדיבור ב"שפת הגוף": נשיקה וחיבוק.
לא כן נוהג יעקב עם בניו. כאשר מכנס הוא את כולם כדי לומר להם את אשר יקרה אותם "באחרית הימים", הוא מסתפק בדברים, שלאחריהם מביאה התורה תיאור יבש, כמעט טכני, של פרידתו מהם: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסף רגליו אל המטה, ויגוע, ויאסף אל עמיו".
רק יוסף, מכל אחיו, מגלה גם כאן – לפי פשט הכתובים – את רגשותיו: "ויפל יוסף על פני אביו, ויבך עליו, וישק לו". מקצת הפרשנים, עמדו על חריגותו של יוסף ביחס לשאר אחיו, וניסו ליישבה בפנים שונות. כך, למשל, מפרש הנצי"ב: "הנראה שהיה יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו. ויעקב היה מדבר עמו בחשאי… ובעמדו אצלו, הרכין והביט על שפתי אביו הגווע, על כן נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים". וכך גם בהמשך (בנימה מעט אפולוגטית): "ויבך עליו וישק לו – לא היה זה בכי על מתו, דוודאי כולם בכו מר ואפילו שארי אנשים, ועוד, דאם כן מה זה נשיקה? וכי הוא כבוד המת לנשקהו? אלא משום שהיה נפש יוסף קשורה עם יעקב יותר מכל הבנים, כמבואר לעיל, משום הכי באה בכייה זו מרוב אהבה, מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו, ונפל עליו, ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי".
הנשיקה והחיבוק, כמו הבכי והקרבה היתירה, היו לצנינים בקרב מגזרים שונים של החברה האנושית. מגמה זו קיבלה ביטוי גם בחלקים שונים של החברה היהודית. במקומות שונים, נתפשים גילויי הרגש האנושי – דוגמת הבכי, החיבוק והנשיקה – כביטוי של חולשה. תיאורים רבים, הן בספרות היהודית הכתובה, הן בעדויות על פה, מלמדים שבקרב חכמים שונים קיימת רתיעה עקרונית מגילויי חיבה מופרזים, אפילו בחדרי חדרים, קל וחומר בפומבי.
לנוכח תיאורי האבות, מאמר חכמים שלפיו "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" – שלימים היה לעיקרון הלכתי ומשפטי רב משמעות – מקבל משמעות עמוקה. גדולים ככל שיהיו, מוצגים לפנינו גיבורי המקרא כבני אדם, לא כמלאכים. הם מופיעים לפנינו במלוא תפארת אנושיותם ורגישותם, כאנשים, בני אדם, שהבכי והשחוק, החיבוק והנישוק, הם בני לוויה קבועים שלהם.
תשס"ט