זמן מתן תורת חיים

כאשר למדתי בצעירותי בישיבה חרדית זכיתי לשמוע דרשות רבות לקראת חג השבועות, וכולן ללא יוצא מן הכלל עסקו בלימוד התורה. הן הדגישו את חשיבות העמל והיגיעה בלימוד, את ערך ההתמדה וההתעלמות מפיתויי עולם החולין ואת מעלתם של חידושי תורה. מבחינת רבני הישיבה בה למדתי חג השבועות היה היום בו קיבל עם ישראל טקסט מקודש ללימוד ותו לא.
הדגשת לימוד התורה תוך דחיקת העיסוק בקיומה מהווים לענ"ד החמצה של העיקר. ספר התורה איננו רק ספר לימוד, אלא הוא גם ובעיקר ספר הוראות לביצוע.
שאלה ידועה היא: מדוע חג שבועות נקרא "חג מתן תורה" ולא "חג קבלת התורה"? האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור ענה על כך שמתן תורה היה אירוע חד-פעמי שהתרחש לפני 3329 שנים, ואילו קבלת התורה היא פעולה שצריכים לבצע בכל עת מחדש. רבי מנחם מנדל מקוצק הוסיף שיש הבדל בין מתן תורה לקבלתה, שכן התורה ניתנה באופן שווה לכל עם ישראל, אולם קבלתה איננה שווה, וכל אדם מקבל את התורה לפי הכנתו וכישוריו.
על בסיס שני הוורטים החסידיים הללו ניתן לבנות נדבך רעיוני חשוב ולטעון שביום בו עמד עם ישראל בסיני אכן התבצעה רק נתינה של התורה, אך עדיין לא היתה קבלה שלה. אמנם עם ישראל הכריז: "נעשה ונשמע", אולם קבלת התורה אין משמעה הכרזה נלהבת אלא היא אמורה להתבטא ביישום תכניה ומצוותיה בחיי המעשה. יישום זה לא יכול היה להתבצע באותו יום, ו' בסיוון 2449 לבריאה, אלא הוא תהליך שהולך ונמשך מיני אז ועד ימות המשיח. אין שום שלב בו קונקרטי בו התקבלה התורה. במדבר סיני לא התקבלו למעשה המצוות התלויות בארץ, כשנכנסו לארץ טרם התקבלו הלכות תפילה וברכות, וכשחרב הבית לא יכלו לקבל את תורת השבת והמוסר בעולם הטכנולוגיה המתקדמת.
תהליך הקבלה של התורה והטמעתה בחיים דורש מעם ישראל לפעול בכל תחומי החיים. זוהי המשמעות העמוקה של האמרה החסידית לפי קבלת התורה מוטלת על כל דור מחדש. כל דור מתמודד עם אתגרים חדשים הדורשים החלה מחודשת של תורת ישראל. מכן נובעת הרחבה לרעיון של הרבי מקוצק, שכן קבלת התורה איננה שווה אצל כל אדם, יש אדם המקבל ומחדיר אותה לעולם המחשבים, ויש מי שמודרך על ידה בעולם הכלכלה והכספים, יש שהיא משמשת לו כגורם מכוון בסוגיות של תקשורת, ויש שהיא תעניק לו השראה בבעיות אתיקה ורפואה.
מהותה של תורת ישראל שהיא יורדת לכל הרבדים של חיי המעשה. חז"ל מספרים כי כשעלה משה למרום לקבל תורה, באו מלאכי השרת וטענו שהתורה היא שמיימית ורוחנית מכדי שיהיו בני האדם ראויים לקבלה, אך משה השיב להם טענה ניצחת, לפיה כל ייעודה של התורה הוא דווקא לקרוצי חומר, שחיים בעולם החולין, ומקיימים אותה ביום-יום בחיים הגשמיים (שבת פח-פט).
סיפור חסידי מספר על אברך שבא לפני רבו ברוח נכאים כיוון שנאלץ לעזוב את בית המדרש ולתור אחר פרנסה, והוא התלונן שבכך הוא מתנתק מהתורה ומהקב"ה. אמר לו רבו: אדרבא, לפיכך הרבה לנו הקב"ה תורה ומצוות, כדי שבכל מקום שבו תהיה, ייקרו בדרכך מצוות רבות, בהן כאלה שבתוככי בית המדרש לא הגיעו לידך.
בנקודה זו טמון, לדעתי, אחד ההיבטים היפים של מגילת רות, שאף קושר אותה עם זיהוי חג שבועות כחג מתן תורה. הסברים רבים ניתנו, כידוע, לקריאת המגילה בשבועות: מאורעותיה מתרחשים בימי קציר חיטים, היא מביאה את ייחוסו של דוד המלך שלפי המסורת נולד ונפטר בשבועות, הגיור של רות מקביל למעמד הר סיני, ערך החסד משמש בה מוטיב מרכזי כמו גם בתורה ועוד. דומני שיש גם היבט נוסף: אין שום ספר שמתאר בתיאור כה חי ואותנטי יישום של חיי תורה ועבודה באורחות החיים היום-יומיים.
מגילת רות אינה עוסקת בעניינים לאומיים או נבואיים, אלא בתיאור חי ומרגש כיצד בועז קוצר, ובתוך כך מקיים לקט שכחה ופאה, כיצד הנערים אמונים על מתנות עניים, והעניים באים ומלקטים, כיצד גאולת שדה, ייבום ומעשי חסד הם חלק מהוויית החיים. המגילה מעניקה תמונה פסטוראלית של חיי יום-יום בקהילה יהודית שהתורה ומצוותיה שזורות בכל נתיבי חייהם.
גיבורי המגילה מהווים דגם אידיאלי לחיי תורה ועבודה שהנו רלבנטי לא רק לשדה החקלאות אלא גם לעולמות הבנקאות, התעשייה, ההיי-טק, התקשורת, האמנות, הצבא, המדע, הרפואה וכדומה. המשמעות האמתית של קבלת התורה, שאיננה נגמרת, היא בתהליך האין-סופי של הטמעת התורה בחיי המעשה של כל זמן וכל מקום. זו גם המשמעות הפשוטה של הגדרת התורה כתורת חיים, תורה שחיה בכל מקום בו חיים יהודים, ופועלת בכל מקום בו על-פיה פועלים.
(במדבר תשעח)