הרב שי פירוןלמעלה מעשרים שנה אני מכהן כרבה של הקהילה באורנית. למדתי על ייחודיותו של מושג הקהילה והשלכותיו העמוקות על עיצוב חיינו הדתיים, הרוחניים, התרבותיים. קהילה היא בית ומדרש. בית להארה גדולה של ערבות הדדית, חסד, נתינה, תמיכה ואהבת הזולת. מדרש, מרחב לבירור של סוגיות רוחניות ורעיוניות, ללימוד תורה, להתחדשות אישית ומשפחתית. בקהילה אנו מאתגרים את עצמנו בשורה ארוכה של נושאים המסייעים לעיצוב דרכנו כעובדי ה'. חינוך ורבנות הם תאומים שלעולם אינם נפרדים, שהרי הוראת ההלכה והעיסוק בפסיקתה הוא גם מעשה חינוכי ראשון במעלה. על רקע זה אני מבקש להעלות סוגיה אחת שמעוררת בי צער מסוים. פרשת השבוע שלנו, פרשת בא, יכולה להוות מקום להשראה.
קהילה חווה חוויות משותפות. כשאני עומד לדרוש, סקירה קלה של היושבים מספיקה כדי לראות מי נמצא ומי לא נמצא. מבט אחד מסוגל לעורר צביטה בלב. אני יודע מי ישב בכיסא מסוים והלך לעולמו. ילדי הקהילה, במידה רבה, הם סוג של ילדיי. אני מכיר אותם מקטנות. היום הם קצינים בצה"ל, אברכים, עורכי ועורכות דין, רבנים, מחנכים ומחנכות, רופאים. ישראלים יפים. אנו שותפים לאירועי האבל, אבל לא תמיד שותפים לאירועי שמחה. הקושי לארח את כל האורחים בקהילה, גורם לכך שחלק מהשמחות נערכות בבתי מלון, באכסניות אירוח, ללא שאר חברי הקהילה. נער ונערה שגדלו והתפתחו בקהילה– הם חלק ממשפחתי. אינני רוצה להיות שותף רק לכל ימי השבעה, אני רוצה שכולנו נהיה שותפים גם לכל ימי השמחה.
ויותר מכך, מפריעה לי העובדה שהמשתתפים בחלק מהשמחות הללו צריכים להגיע ללא הילדים שלהם. אני מבין את הקושי הכלכלי. אני מבין שיש משפחות שנאלצות מסיבות מגוונות לחגוג את השמחות מחוץ לביתן. אבל עדיין אני סבור שהמגמה הכללית צריכה להיות: שמחות חוגגים בקהילה. הילדים שלנו לא נשארים בבית בשבת כשההורים נוסעים לשמחות בבתי מלון.
בפרשת השבוע שלנו נאמר:
"וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ". החזקוני פירש את הבקשה בדרך פשוטה: "ודרך להיות כל הטף לחג".
פרעה מציע: "לכו נא הגברים ועבדו את ה"'. בעל ה'בית יעקב' מאיזביצ'ה מסביר זאת כך: "הרי אתם מבקשים עבודה שתעבדו בתמימות, בדעתכם ובתפיסתכם לעולמי עד, ולמה לכם טף? הרי לטף אין שום הבנה, ידיעה והכרה. "
דברים אלה מיוסדים על לשון המדרש:
"לכו נא הגברים כי הטף אינן בני עבודה, למה אתם צריכין להם?! אלא כי אותה אתם מבקשים רעה אתם מבקשים לעשות, לברוח אתם חפצים לפיכך איני שומע לכם לכלום".
כבר בתחילת הפרשה מדגיש הכתוב את המרכזיות של הצעירים בגיבוש ועיצוב המסורת: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".
דברים אלה מזכירים את מעמד ההקהל, גם שם מוגשת הנוכחות של כלם, יחד: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף … וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים לא). הברייתא במסכת סוטה ידועה: הטף באים "ליתן שכר למביאיהן".
אולי הפירוש הוא: מי שיביא את הטף לאירועים מעין אלה יזכה לרווח גדול יותר משיעורים, הרצאות, סמינריונים. עצם הנוכחות שלהם במעמדים תורמת לעיצוב דמותם הרוחנית.
על אף המאמץ, כדאי שנשתדל לחגוג את השמחות יחד. כולנו כאחד. לאורך ימים ושנים.
(בא תשעח)
