הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האם ניתן לראות עוצמה חינוכית במוסד שאינו מאפשר לבנות הלבושות בניגוד לדרכו החינוכית והמשרתות בשרות צבאי נגד מדיניותו לנכוח בטקסיו ? בוודאי ! האם ניתן לראות עוצמה חינוכית במוסד המכיל גם את הבנות שאינן לבושות בדרכו החינוכית, והמשרתות בצבא בשרות צבאי נגד מדיניותו החינוכית לנכוח בטקסיו ? בוודאי ! האם יש ערך, בעידן הנוכחי, לחסום בפני בנות הלומדות באולפנה את המגע עם בנות המייצגות דבר אחר ממה שהרוח החינוכית של האולפנה משדרת ? ספק ! האם אין ערך, בעידן הנוכחי, לשדר גם לבנות היודעות שיש בנות בצבא הלובשות מכנסיים, שזו לא דרכה החינוכית של האולפנה ? כנראה גם זה נכון. קיצורו של דבר, גם אם הנושא אינו מהיסודיים ביותר בעולמנו – הוא מהווה הזדמנות מצוינת לומר כמה דברים על חינוך ועל מדיניות חינוכית, בין אם נוטים להכלה (כמוני) ובין אם מתנגדים לה מאוד.
בראש ובראשונה, שטוב לו למוסד ולכל איש חינוך להיות מודע לכך שאין הוא מחזיק בידיו את הדרך האולטימטיבית, לא בשל העובדה שהוא מוגבל, אלא בשל העובדה שאין כזו דרך. בכל אחת מדרכי המדיניות החינוכית יש יתרונות רבים, וחסרונות רבים, והיא מתאימה לצוות חינוכי כזה ואינה מתאימה לצוות חינוכי אחר, ומשפיעה באופן זה על המתחנכות והמתחנכים ובאופן אחר על אחרים ואחרות, וכל זאת בשל העובדה שחינוך אינו מדע מדויק, ומדיניות חינוכית ורוחנית אינה ניתנת לחקיקה ולקביעות. המודעות לכך ממלאת בראש ובראשונה את כל הטוענים בשבח הדרך בה הם הולכים בענווה, ובהבנה עמוקה כי לא השפה המתלהמת היא שתקדם אותנו, כי אם השפה המודעות למורכבות הסוגיה. יבחר לו האדם את דרכו החינוכית, אך לא ישלול ולא יתקוף את אלה שבחרו אחרת.
אולם, לא רק תורת המידות מתברכת מכך, אלא גם המעשה החינוכי עצמו. בשל העובדה שהמודעות לאפשרויות השונות וההפוכות, ולתוצאות הבלתי צפויות של המעשה החינוכי, הופכת אותנו – המחנכים – לשואפים ללכת בשתי הדרכים גם יחד. מוסד הבוחר להדיר את בוגרותיו כדי לשדר מסר לתלמידותיו ישקיע מאמץ ניכר, במקביל, גם לחבק ולקרב ולהכיל; מוסד הבוחר להכיל את הדרך שבוגריו ובוגרותיו בחרו בה, אף אם זה בניגוד לעולמו החינוכי, ישקיע מאמץ ניכר כדי למצוא את המקומות בהם הוא מברר מה בין הכלה ללגיטימיות, ובין חיבוק לביקורת. כל אחת מהדרכים שואפת למצות גם את היתרונות הנמצאים בדרך החינוכית המנוגדת, ובכך המעשה החינוכי נעשה עשיר יותר ועמוק יותר, ויש בו תנועות לכיוונים שונים, שביחד מתאגדים לתמונה מלאה הרבה יותר.
מחלוקות בענייני חינוך והתייחסות היו מאז ומעולם. אפילו כלפי הגוי שבא להתגייר נקט שמאי באמת הבניין שבידו, ואילו הלל פתח לו שער באומרו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", והכניסו תחת כנפי השכינה. לאור האמור לעיל, וכדי להסיר ספק, איני טוען כי בכל מקרה הלכה כהלל הזקן, ולא תמיד ההכלה היא הראויה. דבריהם של הלל ושמאי מלמדים על מחלוקת במדיניות חינוכית. המתגדלים על ברכו של הרב קוק זצ"ל יודעים היטב כי במקום להכריע כאחת הדרכים – טוב ונכון יותר לאמץ את שתי הדרכים גם יחד, כאשר אחת מהן היא העיקרית, והשנייה מהווה מקור להשלמה ולמיצוי הטוב שיש בה. בדרך זו אנו מתברכים באמת מ"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ומסוגלים לבנות עולמות חינוכיים עמוקים ועשירים, שיש בכוחם להלוך כנגד רוחו של כל אחד.
(המערכת: המאמר בעקבות דרישת בכיר באחת האולפנות מבוגרות שהגיעו לטקס הזיכרון לבושות במדי צה"ל (מכנסים) – לעזוב את המקום).
(אמור תשעה)
