ד"ר פנינה נויבירטפרשת וישלח פותחת בתחילת מסעו של יעקב אל הארץ המובטחת. לאחר עשרים שנות התבססות בבית לבן מתעורר יעקב לקיים את הנדר שנדר בבית אל ולשוב. זמן ממושך התמהמה יעקב מקיום הנדר, ועל כך מבקרו המדרש (תנחומא, וישלח, ח'): "הנודר ואינו משלם – פנקסו מתבקרת לפני הקב"ה ואומר היכן פלוני בן פלוני שנדר נדר ביום פלוני". המדרש מונה חמש תחנות בחיי יעקב שנועדו לעוררו לשוב ארצה: "הלך ונתעשר (בבית לבן) … ולא שלם את נדרו. הביא עליו עשו ובקש להרגו… לא הרגיש, הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו… כיון שלא הרגיש באת עליו צרת דינה …, כיון שלא הרגיש באת עליו צרת רחל". אך עדיין מתמהמה יעקב: "אמר הקב"ה עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו יודע באיזה חטא לוקה? … אמר לו הקב"ה לא הגיעו אליך כל הצרות האלה אלא על שאחרת את נדרך".
קריאה מדוקדקת מגלה פערים עצומים בין המדרש לבין פשט הכתוב. לפי המדרש בעקבות התבססותו בגלות באות על יעקב צרות לבן, עשיו, המלאך, דינה ורחל. ברם לפי הכתוב סדר האירועים שונה. ראשית מתרחשת צרת לבן, אחר כך צרת המלאך, אחר כך צרת עשיו, דינה ורחל. מדוע משנה המדרש את סדר האירועים? בנוסף, לפי הכתוב צרות המלאך ועשיו מתרחשות בדרכו של יעקב ארצה, צרת דינה מתרחשת בארץ וצרת רחל מתרחשת אף לאחר שיעקב עלה לבית אל. כיצד ניתן לטעון כי אירועים אלה נועדו לעורר את יעקב בעוד הוא קם לקיים נדרו זה מכבר?
יתכן כי המדרש אינו רק מספר לנו את סיפורו של יעקב, כי אם את סיפור בני ישראל, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. כמעין חזון נבואי, מונה המדרש חמש תחנות בדרכו של עם ישראל בגלות. תחילתה של הגלות בהתבססות כלכלית, המובילה מייד לאנטישמיות (בראשית ל', מ"א – ל"א, ב'): "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ (יעקב) מְאֹד מְאֹד … וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם". אף אנו, נתבוסס בעשרנו בגלות, כפי שמעיד הכוזרי (מאמר ב', כ"ה): " רבם והחשובים שבהם נשארו בבבל (בימי שיבת ציון) מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם".
רוח האנטישמיות שמרחפת באויר תוביל לסכנה פיזית מוחשית, ובהמשך לניסיון להתבולל, להיות כאחד העמים. שני חוויות אלה מגולמות בעימות עם עשיו סכנה פיזית קיומית וסכנת התבוללות: "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ", ובלשון בעל בית הלוי, ר' יוסף דב סולובייצ'יק מבריסק: "והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים … דבהתחלת הגלות יהיה גוזר גזירות רעות בשמדות ויסורים … ולבסוף יאמר כי רוצה לישב בשלוה עם יעקב וכוונתו דבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה' וידיחם מאמונתם". בעקבות זאת תבוא על עם ישראל צרת המלאך, תופת השואה. יעקב נאבק במלאך בלילה, כשהוא לבדו, מופקר לנפשו, מבלי שיושיט לו איש יד, הוא מתעמת עמו "פנים אל פנים" (בראשית ל"ב, ל"א). עימות דומה מתואר בחזון יחזקאל (כ', ל"ב-מ"ב): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת … וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים; וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים … וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה', בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל…". מן העימות עם המלאך יוצא יעקב מחוזק, עם שם חדש – ישראל. מן המשפט עם ה' במדבר העמים יוצאים בני ישראל אל אדמת ישראל – משואה לתקומה. עד כמה מצמרר לחיות, כננסים על כתפיהם של ענקים, בעידן בו מתממש חזון למציאות.
אף לאחר החזרה ארצה לא פוסקות הצרות. צרת דינה, אתגרים חינוכיים, מתרחשים דווקא כעת. מות רחל, התנפצות החלומות רגע לפני הגשמתם, מסמל תחושת ייאוש ואכזבה. האמנם כך חלמנו שתיראה הגאולה? כיצד ניתן להסביר את האתגרים החברתיים עמם מתמודדת החברה הישראלית? התמודדויות אלה נצפו על ידי המדרש, הן מתבקשות מתהליך השיבה ארצה, ובלשון הרב קוק (אורות התחיה נ"א): "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בא"י ובישראל…השלוה הגשמית אשר תבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע , עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית."
ממציאות מאתגרת, משקיעת הרוח, מצרת דינה ומצרת רחל, ימצא יעקב את הכח לקום ולעלות לבית אל, וכמוהו אף אנו, בני בניו, עברנו כברת דרך אדירה, שיבת ציון המתחדשת עדיין לא נשלמה, עוד לא הגענו אל המנוחה והנחלה, עבודה רבה מונחת לפתחנו להתעורר משקיעת הרוח, להחליף כח, לעלות מעלה מעלה.
תשע"ב
