הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הארת פנים, ונכונות לעשות מעל ומעבר למען הלך זר שביקש "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", הם בסיס נישואיהם של רבקה ויצחק. במשך אלפי שנים אנו צומחים וגדלים על בסיס סיפור זה, לומדים על מקומו של החסד, על החשיבות לראות את האדם הנמצא במצוקה, על הנכונות להביט לא רק על בקשתו המובעת אלא גם על צרכיו הכוללים, על השלכת סיפור זה לכל הייעוד הגדול של "תורת חסד", ועל הבאת כל אלה על ידי רבקה אמנו לעם ישראל, והיותה אחת מארבע אמהות.
בעולם שבו אנו חיים יפגוש סיפור זה ויהדהד נושאים אחרים לחלוטין. הוא יעסוק בשוביניזם של העבד, ובכך שהוא לא נקף אצבע כדי לשאוב את המים; הוא יעסוק בניצול של נערה הבאה לשאוב מים למשפחתה, ובהיותה 'פרייארית'; הוא יעסוק בשיח הזהויות ובשאלות המגדר– ה'מספר המקראי' אינו מספר על חסד שעושה האיש, אלא רק על זה שנאלצת לעשות האישה; הוא ייקרא כסיפור שנועד לבצר את המעמד הגברי, ואת ראיית הנשים כמשרתות אותו; המילים דיכוי ושליטה ישמשו בו רבות, ועוד ועוד.
ניתן לראות את שני המבטים האלה בכאב גדול. ניתן לראות בהם קונפליקט ועימות, מאבק ושיח בשאלה האם בכלל יש לקיים שיח על מגדריות. ניתן לראות בהם מלחמה, בה כל צד אינו לוקח שבויים, ולמעשה זהו מאבק על משאבים, כוח, שליטה וכדו', שמתעטף בשפה של חסד, מידות טובות, ניצול, ועוד ועוד. ואז- הכאב גדול.
ומדוע? כי במקום לדחוף את האדם למקום בו הוא צריך להכריע בין שני האתוסים, אפשר היה לקרוא את שני המבטים האלה, ולהפוך את לבנו לתשומת לב להיבטים השונים של הסיפור הזה, ולמרבד הגדול של תנועות שאנו צריכים לקבל ממנו. שהלוא אמת הדבר שיש בכל מעשה חסד גם שפע גדול של אור וגם צללים, שאף המשנה ידעה אותם היטב, והזהירה מפני ניצול החסד על ידי המקבל: "מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, הרי זה לא יטל. וכל מי שאינו צריך לטל ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות" (סוף מסכת פאה); אמת הדבר שיש בעולמנו ניצול ושליטה, ואף חכמים נלחמו בדרכים שונות בו– בשליטה מכוערת של הורים בילדיהם ("אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן… עליו הכתוב אומר למען ספות הרווה את הצמאה, לא יאבה ד' סלוח לו" (סנהדרין עו ע"ב); אמת הדבר שאנו קוראים שבסדום הציע לוט להוציא את בנותיו, וכן בסיפור פילגש בגבעה. גם מן העבר השני, אמת הדבר שחמלה אינה חולשה, וחסד אינו פראייריות, ורגישות אינה תסמונת האישה והאיש המוכים. קריאה עמוקה של שני ההיבטים שבפרשה, ומאמץ מתמיד להבחין בין האורות והצללים, בין הניכור לעצמיות, ובין חסד לניצול– היו עושים הרבה יותר טוב בעולם, בעיקר בשל העובדה שהם היו מפנים את תשומת הלב להקשיב, ומתוך כך להשתנות, ומתוך כך למלא את העולם בטוב, ולהילחם בעוול.
הקריאות השונות כעת הן צרות זו לזו, ואויבות זו לזו. ביום שתפנינה פנים האחת מול רעותה– אפשר שנמצא את עצמנו במקום טוב בהרבה.
(חיי שרה תשע"ט)
