צדיקות בפרווה

צדיקות בפרווה
ליאורה מינקה
יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"

אלפי שנים חלפו מאז סיפור הצלתם המופלאה של נח ומשפחתו מן הכליה שגזר הבורא על עולם החמס הישן, ועדיין נותרה דמותו של נח חידתית. מי היה האיש הזה, ובמה זכה להיות הניצול היחיד – עם משפחתו – מגזירת "קץ כל בשר בא לפנַי"? התורה אמנם מדברת בשבחו ומגדירה אותו "צדיק תמים", אבל האם באמת הייתה זו צדיקות מזוקקת, או שמא רק צל צילה של צדיקות? החידה נוגעת באופיו ובאורחות חייו של אדם, אשר על שמו נקראת הפרשה כולה; איש המעלה, משכמו ומעלה, או שמא אדם שצדיקותו מחווירה לעומת צדיקים אמיתיים, דוגמת אברהם אבינו, כפי שמבאר המדרש (רבה וילקוט שמעוני לפרשת נח): "בדורותיו היה צדיק. הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל, לא היה צדיק". רש"י אף מחדד את המסר הזה: "אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".
ממש צדיק או רק בערך?! התורה מציגה שלושה מונחים, שכל אחד מהם אכן מבטא דרגת הערכה גבוהה; "איש צדיק תמים". ובהמשך: "את האלוקים התהלך נח", וכן: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", "ונח מצא חן בעיני ה'". איזו אסמכתאות חזקות יותר מאלה?
אי הנוחות שמעוררת דמותו של נח, מובילה אותנו לרובד יותר עמוק. כבר הבנו שנח היה "צדיק תמים". אם לדבוק ברוח דברי מרן הראי"ה קוק ב'ערפילי צדק', הרי שההגדרה די ברורה: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק". צדיק הוא זה שעושה צדק, שגומל חסדים ונמנע מפגיעה בזולת. צדיק משתדל לקיים את כל המצוות האפשריות מבין התרי"ג, לא רק את אלו שבין אדם למקום, אלא, ובעיקר, מצוות שבין אדם לחברו. צדיק הוא מי שמקדיש עיתותיו לבנין העולם ובנין התורה ומנהל חיים מוסריים ברמה הגבוהה האפשרית. צדיק הוא מי שמתקרב במעשיו, במחשבותיו ובהגותו, אל יוצר האדם. צדיק, בהתנהגותו, מהווה מופת לסביבתו.
בעידן נח, מחויבת האנושות כולה רק בשבע מצוות בסיסיות, ממש לא הרבה. רק שתיים מתוכן קשורות בהכרה בבורא עולם (איסור קללת הבורא ואיסור עבודה זרה), ואילו השאר הן מצוות חברתיות-מוסריות: איסור גזל, הקמת מערכת משפט, ואיסורי שפיכות דמים וגילוי עריות; מצווה אחת אפשר להגדיר כ"סביבתית-מוסרית" – איסור אבר מן החי. במלים אחרות, חמש מתוך השבע הן מצוות מוסריות, ואפילו במבחן הבסיסי הזה לא עמד העולם. במאמר מוסגר ייאמר כאן, כי אמנם חז"ל גרסו ששבע מצוות בני נח ניתנו אחרי צאתו מן התיבה לעולם החדש, אבל הדעת נותנת, שקביעת שבע המצוות הללו דווקא, מעידה כי אלה הם התחומים שבהם כשלו קשות בני דורו של נח.
"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"; שבעה סוגי עבירות הכשילו את העולם הישן וגזרו עליו מבול. כשהמצב כל כך עגום, והארץ מלאה חמס, אין להתפלא שנח, שמן הסתם לא עבר אותן עבירות, אכן נחשב באמת "איש צדיק תמים".
ואולם, ככלות הכל, במבחן התוצאה נכשל נח כשלון חרוץ. בניגוד לאברהם ולמשה רבנו, הוא לא "שכב על הגדר" למען הצלת הדור. עם צדיקות שכזו, שאין בה את אותה מסירות נפש למען הכלל – שאפיינה את אברהם ומשה – אין תימה שאלוקים גמל לו רק בעצם הישרדותו-הוא, יחד עם צאצאיו והבהמה, החיה והעוף אשר איתו, אבל לא מעבר לכך. האנושות למעשה נכחדה. בכך היה נח לראשון הצדיקים בעולם, שלימים דבק בהם הביטוי: צדיק בפרווה (באידיש, זהו ביטוי מקובל יותר: "צדיק אִין פעלץ"). מאז ימי נח למד אפוא העולם, שישנם למעשה שני סוגי צדיקים: אלה שכאשר קר להם, מעלים אש בתנור ומדורה גדולה שתפיץ אור וחום נעים לסביבה כולה, ואחרים שמתעטפים בפרווה ודואגים רק לרווחת עצמם, בבחינת אני את נפשי הצלתי. נח הסתפק בהיותו צדיק בפרווה.
אנחנו, ב"אמונה", מעולם לא ראינו את תפקידנו מבעד לעדשה המגזרית בלבד. אף פעם לא הסתפקנו בפתרונות ביתיים ומצומצמים. נאמנים לתורת הראי"ה קוק, ש"הצדיקים הטהורים… אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה". מוסדות החינוך והרווחה שלנו פתוחים לשרת את כלל החברה הישראלית. "אמונה" הייתה והינה מעורה היטב בכל תחומי החברה הישראלית, קשובה לצרכיה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, ובשום אופן אינה מתעטפת ולא מסתפקת ב"פעלץ"…
תשעד