ד"ר פנינה נויבירטפרשת וירא היוותה מקור השראה לחז"ל ללימוד הלכות תפילה (מסכת ברכות כו:): "אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל ". מן הפסוק "וישכם אברהם בבוקר" לומדים חז"ל כי אברהם תיקן תפילת שחרית. פסוק זה לקוח מסיפור סדום (בראשית י"ט, כ"ז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְדֹוָד". ומה המענה לתפילתו הרותחת של אברהם להצלת סדום? (שם, כ"ח): "וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן". אברהם רואה בהתרסקות חלומותיו, הוא רואה את חורבנה המוחלט של העיר סדום ממנה נותר רק קיטור הארץ. דווקא מפסוקים קשים אלה ביקשו חז"ל ללמדנו את כוחה של תפילת שחרית אותה תיקן אברהם אבינו. הכיצד? מדוע דווקא תפילה זו, אשר לכאורה לא נענתה, משמשת כמודל לתפילה ראויה?
הדמות השניה המוזכרת במדרש זה היא דמות פנחס. המדרש מתאר את תפילת פנחס (ק"ו, ל'): "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". פסוק זה מתאר את תפילת פנחס לעצירת המגפה שתקפה את העם בעקבות חטא בעל פעור. לכאורה תפילתו של פנחס אפקטיבית בהרבה מתפילתו של אברהם. בניגוד לעמידתו של אברהם בתפילה, אשר המענה לה הוא הרס סדום, הרי שעמידתו של פנחס בתפילה מביאה לעצירת המגיפה. נדמה כי דווקא אזכורו של פנחס בתפילה מעמיד באור בעייתי עוד יותר את תפילתו של אברהם. מדוע נבחרה דווקא תפילה זו?
אם נמשיך בקריאת הפסוקים המתארים את חורבן סדום נגלה, כי מיד לאחר שאברהם רואה את הקיטור העולה מן העיר החרבה מתרחש דבר מה מרתק (שם, כ"ט): "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט". הקב"ה זוכר את אברהם ומשלח את לוט מן ההפיכה. הצלתו של לוט מובילה לתוצאה מפוקפקת (שם, ל"ו-ל"ז): "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם". פסוקים אלה היוו מקור השראה לחז"ל אשר דרשו על המילים המובאות בתהלים (פ"ט, כ"א): "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי" את הדרשה הבאה (בראשית רבה, נ', י'): "אמר רבי יצחק (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי היכן מצאתי אותו? בסדום".
מדרש נפלא זה מלמד אותנו את כוחה האמיתי של תפילתו של אברהם. אכן, בהתבוננות שטחית, לא היתה תועלת לתפילת אברהם. תחנוניו לא צלחו, העיר סדום חרבה, ואף הניצול היחידי, לוט, חטא בחטא עריות נוראי. ברם בראיה כוללת, מתברר כי תוצאות התפילה אינן מיידיות, אלא ראוי כי תיבחנה בהתבוננות לטווח ארוך. תפילתו של אברהם הולידה את משיח בן דוד, משיח אשר ראשיתו בסדום ואחריתו בתיקון עולם במלכות שד-י. הקב"ה זוכר את אברהם, תפילתו השפיעה השפעה גדולה בעולמות עליונים, אך המענה אינו צפוי וטריוויאלי, התשובה לא ניתנת על מגש של כסף. מהמקום הבלתי צפוי, בכסות הייאוש והבלבול, מתוך אותו בן ממזר שנולד בעקבות חורבן העיר, מתחיל להתרקם אורו של משיח. ממואב זה תצא בעתיד רות המואביה, זקנתו של דוד המלך ואמה של מלכות בית דוד.
אם נשווה את תפילתו של אברהם לתפילת פנחס נגלה דבר מרתק. בשונה מתפילת אברהם, תפילתו של פנחס פעלה באופן מיידי. פנחס הצליח לעצור את המגיפה. אך, למצער, תוצאות התפילה היו זמניות וארעיות בלבד. פנחס לא הצליח להוביל לתיקון יסודי בעם ישראל שהמשיך להיות שטוף זימה ועבודה זרה לאורך כל תקופת הבית הראשון.
תפילה מכונה בפי חז"ל "עמידה" – "ואין עמידה אלא תפלה". התפילה דורשת מאיתנו עמידה איתנה וסבלנית, איפוק ויכולת התבוננות למרחקים. תוצאות התפילה אינן בהכרח מיידיות. לעיתים עשויות לחלוף מאות רבות של שנים בין תפילה לבין קבלת תוצאותיה, אנו, המתפללים, איננו מבקשים רק את הסיפוק המיידי, אנו עומדים בתפילה, מתוך התבוננות אל הנצח.
תשע"ד
