פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף. דומה שמאז מרן רבי יוסף קארו ועד הרב עובדיה יוסף, לא קם ליהדות המזרח פוסק שהשפיע במידה כה רבה על עולם ההלכה. הרבה גאוני תורה ופוסקים גדולים קמו להם לישראל במהלך הדורות. רבים מהם כתבו חיבורי מופת שרושמם נחרת לדורות. גדולתו של הרב עובדיה יוסף הייתה בכך שחזונו ההלכתי לא נותר ספון רק בבתי מדרשות ואצל יחידי סגולה, אלא חלחל למטה, לתוך העם. מאות אלפי סידורי התפילה שהודפסו בשני העשורים האחרונים "על פי פסקי מרן הרב עובדיה" מצויים היום כמעט בכל בית ובית כנסת ספרדי והחליפו, בלי משים, לטב או למוטב, סדרי תפילה שהיו נהוגים בקהילות המזרח במשך דורות. כך גם "ילקוט יוסף", על מהדורותיו העממיות השונות, שהיה לספר הלכה רווח הנלמד מדי יום על ידי אלפים ורבבות.
על דרך הכלל, ניתן לומר שבשלושה דברים ניכר הרב עובדיה יוסף: בחזונו, בפסיקתו ותורתו, ברגישותו ובאנושיותו. כבר מגיל צעיר ביותר, הציב לפניו את חזון "השבת עטרה ליושנה". במשך למעלה מיובל שנים חתר בעקשנות ובהתמדה, ללא לאות, למילוי משימה זו והצליח. לא עוד הלכה ה"כפופה" לפוסקים האשכנזיים אלא הלכה שבה תופס מרן ה"בית יוסף" את הבכורה. בפסיקתו שלטה ברמה גישת "כוחא דהתירא", כוח ההיתר. עם זאת, ראוי להיזהר מאד מפני התיוג הפשטני של יצירתו ההלכתית. למרות ניסיון – שקיבל בעת פטירתו הד גדול – לשרטט את דמותו של הרב יוסף כגדול המקלים, יש בחיבוריו עשרות פסיקות מחמירות. קצרם של דברים: כמו בעניינות אחרים, הניסיון להכניס חכם הלכה לתבנית אחת, פשטנית ואחידה, לא יצלח. הרב עובדיה היה גדול גם בש"ס, תרתי משמע, וגם בפוסקים, בחיבורי ההלכה הגדולים שהוציא מתחת ידו.
בציבור הרחב נודע בשל אמירותיו החריפות (ולא פעם, המיותרות לחלוטין), ובמעורבותו הפוליטית. אך בראש ובראשונה היה חכם עובדיה פוסק הלכה ומרביץ תורה. כך ראה את עצמו, וכך, יש לשער, ייזכר גם בפרספקטיבה היסטורית. הילד הקטן משכונת "בית ישראל", בנו של בעל חנות מכולת עני ואביון, היה לאחד ממרביצי התורה הגדולים בעולם, בכתב ועל פה.
משנתו ההלכתית זכתה למחקרים הרבה. גם בתחום זה בולט הוא על פני חכמים שקדמו לו. ועם זאת, לא תמיד ניתנה שימת לב ראויה לחלקים ממשנתו, ולא תמיד הוארה זו באופן ביקורתי, כראוי וכנדרש. רבים מחוקרי משנתו ומספידיו העלו על נס גם את גישתו ה"מכילה" והסלחנית כלפי מי שאינו שומר תורה ומצוות. אכן, גם כאן התמונה מורכבת יותר ויש לבחון את פניה וגווניה השונים. הד לנקודת מבטו ה"מחמירה" של הרב עובדיה יוסף לחברה החילונית-קיבוצית, בניגוד ליחסו ה"חם" לחברה ה"מסורתית", ניתן למצוא בתשובה אחת בשו"ת "יביע אומר" ובמכתב שבא בעקבותיה המתפרסם כאן לראשונה. הרקע לתשובה היה שאלה שאליה נדרש הרב יוסף בעניין התרת בת מממזרותה. במקרה זה, באו לפני בית הדין הרבני בפתח תקווה, בני זוג מקיבוץ יזרעאל. הבעל טען שאשתו בוגדת בו, ושמקור הריונה אינו ממנו אלא ממאהבה. לפי המתואר בתשובה, האישה הודתה שלאחר שגבה הר בינה לבעלה חיה עם המאהב בחדרו שבקיבוץ, אך טענה בתוקף שההיריון הוא מבעלה – שעמו חזרה לחיות למשך זמן קצר, שבועיים ימים, שמונה חודשים וקצת קודם לידת הבת – וסירבה לקבל גט עד שייקבע גורל העובר. ביני לביני ילדה האישה בת, ובית הדין נדרש לקבוע אם היא ממזרת. לפי התשובה, חברי קיבוץ שהופיעו בבית הדין חיזקו את טענת הבעל, אך הרב עובדיה מעיר – לטובת התרת הבת – כי הם "מוחזקים לחופשים ומחללי שבת בפרהסיא" וממילא פסולים לעדות. כדרכו בקודש, מוצא הרב יוסף פתח היתר לאישה, וקובע כי הבת אינה ממזרת. אגב כך, דן הרב יוסף במתח שבין חזקת "רוב בעילות אחר הבעל" לבין מציאות שבה האישה פרוצה ביותר בענייני עריות, וממילא תש כוחה של החזקה. אגב כך הוא מעיר: "ודע, שאע"פ שידוע שבקיבוצים החפשיים הם פרוצים בעריות, ופריצי טובא אהדדי, בעוה"ר [=בעוונותינו הרבים], מכל מקום אין לפסול הבת…".
אחד מנקיי הדעת שבתנועה הקיבוצית ויקיריה, מאיר איילי, תלמיד חכמים בן קיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל, לא היה יכול לשאת את החרפה שבהאשמה הקולקטיבית. הוא ישב וכתב מכתב לרב יוסף ובו ביקש לדעת הכיצד "יצאה השגגה מלפני השליט" ו"איך נתפש להאי קלא דנפיק [=לאותו קול שיוצא] בחוגים העוינים את הקיבוצים, וקבע ללא חקירה ודרישה כדבר 'שידוע' שאנחנו פרוצים בעריות, ח"ו?". "האמנם", שאל איילי, "האמנם ידוע לו שבקיבוצים נזהרים מאיסור אשת איש פחות מאשר בתל אביב ובירושלים? האם באפיקים או בעין חרוד או ביפעת קרו המקרים שאב בא על בתו ואח על אחותו? האם הילולות וחינגות של מין מתקיימות ברמת יוחנן? שמא בחיפה דווקא!".
על מכתבו זה לא נענה איילי, לא לגופו ולא בכלל, וכדבריו "היטב חרה לו" על כך. "אילו הייתי שייך לאלה אשר אדישים לדבר ההלכה החרשתי", כתב, "אילו נמניתי על שונאי הדת הייתי יוצא לפומבי ומגלה דברים ברבים. איני שייך לא לאלה ולא לאלה, אבל לא אוכל לחשות. לא אוכל להסכים שפגם כזה יוטל על ילדינו, אפילו אם פסק הדין הוא לקולא. בזמן האחרון נעניתי לבקשת אוניברסיטת חיפה ואני מלמד תלמוד ב'אורנים', סמינר הקיבוצים המסונף לאוניברסיטה הנ"ל, לתלמידי שנה ב' וג'. ממש פלא הוא באיזה עניין וצימאון מקשיבים תלמידים אלה לדברי תורה. אני מאחל לכל מרצה באוניברסיטאות סטודנטים כאלה. איך אסביר להם שרב גדול זה, שהוא עתה ראש לרבני ארץ ישראל, ראשון לציון, מוקיע אותם ואת אבותיהם לדיראון, וכל זה על סמך 'שידוע'?". נפשו של איילי לא ידעה מנוחה. כעבור מספר שנים, פנה לידידו משכבר הימים, אאמו"ר הרב מנחם הכהן, רב תנועת מושבי העובדים בישראל שכיהן באותה שעה גם כרב ההסתדרות, וביקשו כי יפנה לרב יוסף ויתבע ממנו את עלבונם של חברי התנועה הקיבוצית.
אבי, שהיה מיודד עם הרב יוסף, ופעל רבות לבחירתו מילא את מבוקשו של איילי ופנה לרב יוסף שיעשה לתיקון המעוות. בתשובה לפנייתו השיבו הרב עובדיה יוסף, במכתבו מיום כ"ו בחשוון תשל"ג, כדברים האלה: "האמת אגיד שבעת שקיבלתי את מכתבו של מר מאיר א. הנ"ל לפני שנים אחדות רציתי לכתוב אליו דברי התנצלות ולא אסתייעא מילתא. וכעת הנני להשיב לכבודו שיואיל להמציא העתק תשובתי למר מאיר א. הנ"ל, שיתכן מאד שהוטעיתי באינפורמציה בלתי נכונה, והייתי מוכרח להתייחס לכך להתיר את הבת הנידונת, גם לפי אינפורמציה זו. אינני רוצה לחזור על מה שאמר לי בקשר לקיבוצי השומר הצעיר דאז בהתנהגותם המוסרית, כי באמת אין רצוני להרגיז את מי שהוא, אבל עכ"פ שמחתי לשמוע שאין הדברים נכונים, ולפחות בזמן האחרון המצב תוקן בהרבה גם בקיבוצים אלה. עכ"פ נאמר 'שגיאות מי יבין' ומעולם לא דיברתי על כולם, אלא על חלק שהם פרוצים, ועי' בתוס' שבועות (מו, ע"ב) ד"ה וספרא דאגדתא, דאף שאחזיקי אינשי בגנבי (ורשיעי) [=שעל אף שמוחזקים אנשים כגנבים ורשעים], לא מחזקינן [=אין מחזיקים אותם לכאלה] כשאינו אומר על אדם מסוים, הרי כמה גנבים איכא בעלמא. עיין שם. ואמרו חז"ל (בבא בתרא קסה, ע"א) "רוב בגזל ומיעוט בעריות". ואקווה בעזרת השם יתברך כשאבוא להדפיס את ספרי יביע אומר במהדורא שניה (שכל החלקים של יביע אומר כבר אזלו ממני) אשמיט את הקטע הזה וכבר העברתי עליו קו לסימן מחק. ושלום על ישראל" (יצוין כי למרות אמירה זו הקטע מצוי גם במהדורות החדשות של "יביע אומר" וראוי לתקן מעוות זה כרצון המחבר).
תשובה זו, על אף שעניינה בנושא פרטני, חושפת קו מאפיין בדרך הילוכו של הרב יוסף בנתיבות הפסיקה. במישור האישי, היה הרב יוסף "קרוב לכל קוראיו". לבו היה פתוח ואוזנו הייתה כרויה לשמוע שוועת עניים, והוא הביא מזור להרבה נשברי לב. גם במקרה ספציפי, שדומה כי לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, סילק הרב את צל הממזרות המאיים מעל ראשה של הבת והתירה ממזרותה. הוא עשה כן למרות "חזקת הפריצות" שלטענתו שוררת בקיבוצים. עם זאת, במישור הכלל, לא נמנע מלטבוע חותם פסלות על מגזר שלם, שנבע בין השאר מעמדה אידיאולוגית ומהשתייכותו של הרב יוסף למרחב ה"חרדי" שבו חי כל חייו.
תשע"ד
