פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)קריאתו הגדולה של יעקב "למה רמיתני?", זועקת מסוף העולם ועד סופו, וקולה מהדהד והולך, לא רק לשעתה וזמנה אלא לדורות.
רמייה אינה מתבטאת רק במצג שווא כוזב, במידות ומשקלות או באונאת ממון. רמייה עשויה להתבטא, בין השאר, בהצגת מוצר מסוים כ"כשר" ואפילו "גלאט כושר", עם שלוש וארבע חותמות, בה בעת שהוא נגוע בעושק ורמייה, ואין בו מתום.
ההתעללות הנוראה בעופות במפעל "זוגלובק", שנחשפה בשבוע החולף עוררה הדים רבים. אחד החשובים שבהם הגיע ממקום מאד לא צפוי.
היה זה קולו של הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, שהכריז כי יבחן את שלילת הכשרות מהמפעל בעקבות העובדות שנגלו לעין כל.
מעבר לפן ההלכתי שמעוררת ההתעללות הקשה, שעלולה לפגוע בחלקים הפנימיים של העוף, להופכו לטרפה בטרם שחיטתו, ולאוסרו באכילה, הדגיש הרב הראשי כי עצם העבירה על איסור "צער בעלי חיים" מטילה צל כבד על כשרות העוף.
קול חשוב זה פותח פתח לתקווה שחכמי ההלכה ישובו לצעוד בדרך שהורו קודמיהם, ויבינו ש"כשרות" אינה רק עניין טכני אלא ערך מהותי הרחב הרבה יותר ממרכיבי המזון.
בשנים האחרונות התמקדה הרבנות הראשית בסוגיות של נישואין ושבת, גיור וגירושין. בדרך כלל נשמע מפיהם קול מחמיר, מחמיץ פנים ולא מאיר פנים, מרחיק יותר מאשר מקרב.
ראשיה נמנעו מלהשמיע קולם ברמה באותה עוצמה בשאלות ערכיות ומוסריות, חברתיות, חינוכיות וכלכליות דוגמת תנאי העסקתם של עובדים, היחס הראוי למהגרי עבודה, או החובה לבוא לעזרתם של ילדים בסיכון, חולים וזקנים המשוועים לעזרה.
שבת, כשרות ונישואין הם בוודאי ערכים חשובים ביותר בעולמה של תורת ישראל. אכן, הם משקפים פן מאד חלקי וצר שלה.
כל המכיר ולו מעט את תורת ישראל יודע שהיא מקדישה עשרות פסוקים לזעקתם של העני והגר, היתום והאלמנה, פי עשרים ושלושים יותר מאשר להלכות שבת ה"תלויות בשערה", בפסוקים בודדים, או להלכות גיור ונישואין שכמעט ולא בא זכרן בתנ"ך.
העמדה שהשמיע הרב הראשי לישראל בסוף השבוע בפרשת "זוגלובק" משקפת גישה הנטועה היטב במורשת ישראל. לפי גישה זו, "כשרות" והערך המלווה אותה תדיר בעולמה של הלכה, "נאמנות" – במובנן הערכי הרחב – צריכות להימדד ולהיבחן לא רק לפי מרכיבי האוכל או דרך הכנתו, אלא גם לפי פרמטרים רחבים הרבה יותר.
בית המשפט העליון בישראל התעלם ממרכיב זה כאשר ביקש להגדיר את "דיני הכשרות" שבהם רשאי הרב נותן ההכשר להתחשב כמתמצים רק ב"גרעין הקשה" של דיני הכשרות: במרכיבי האוכל ודרך הכנתו.
עיון מעמיק בדיני ה"כשרות" וה"נאמנות" מלמד שהם כוללים מסכת רחבה הרבה יותר של הלכות והליכות.
כך, למשל, השאלה האם הפקת המוצר הנמכר כרוכה בצער לא מידתי ובלתי נחוץ של בעלי חיים, האמנם העובדים שעסקו בייצור המוצר זוכים לתנאי עבודה נאותים ולשכר ראוי, האם בעל העסק משלם מסים ונוהג ביושר או בדרכי רמייה, וכיוצא בהן.
כשם שמחלל שבת, משחק בקוביא ומלווה ריבית עשוי להיפסל לעדות ונאמנותו מוטלת בספק, כך גם מי שסוחר בבני אדם, או מי שמפעלו מזהם את הסביבה ומסכן חיי בני אדם, מי שנוהג באלימות כלפי חסרי ישע או מתעלל בבעלי חיים צריך לאבד את נאמנותו. "נאמנות" אינה שם פרטי אלא שם משפחה, משפחה גדולה של הלכות והליכות, ערכי מוסר ומידות.
בעולמה של תורת ישראל, האוכל צריך להיות לא רק "גלאט כושר" ו"גלאט עושר", אלא גם, ואולי בעיקר, "גלאט יושר", נקי מכל חשש של גזל ורמייה, עושק וצער.
אוכל שהכנתו והגשתו כרוכים בהתעללות בבני אדם או, להבדיל, בבעלי חיים, בהתעמרות בעובדים ובקיפוח שכרם, הוא גם מסריח, גם לא כשר.
דבקות בגישה זו, כמו גם השמעת קולם של רבני ישראל, והרבנים הראשיים בכללם, בסוגיות ערכיות ומוסריות עשויה להשיב למוסד הרבנות את כבודו, לחדש ימיו כקדם, ולהופכו מרכיב חשוב בשיח הישראלי, היהודי והאנושי בן ימינו.
תשע"ד
