הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)פרשת ויצא מזמנת לנו מפגש בלתי אמצעי עם יעקב אבינו בתקופת רווקותו, שהיתה קשה ומייסרת במיוחד. האתגרים מולם ניצב יעקב היו אדירים, הן מבית פנימה והן אל מול העולם כולו, כאשר בגיל צעיר נאלץ לגלות, כמעט חסר כל, ובמרדף מתמיד של מנוסה על חייו. עם זאת, דומה שיעקב אבינו מסתגל עד מהרה למצב החדש, והוא מגלה יכולת הישרדות מרשימה ביותר ביחס למי שהוכתר לפני פרקים מספר כאיש תם, יושב אהלים. כבר בתחילת יציאתו לוקח יעקב מאבני המקום ושם מראשותיו, כאילו היו אלה כר וכסת רגילים (ולפי אגדות העם הבריטיות אבן זו משמשת עד היום כמצע למלכי בריטניה וסקוטלנד בעת הכתרתם, בעיר סקון, סקוטלנד). אולם, ללא ספק הפרשיה המפליאה ביותר היא הסרת האבן מעל פי הבאר. אמנם נחלקו רבותינו הראשונים, ולמעלה בקודש המתרגמים, באשר לשאלה האם יעקב גלל את האבן, משמע שהיתה כבדה לו, או שמא רק גילה את הבאר, וכאלו הרים את האבן בלא שתשקול מאומה לעומת כוחותיו האדירים.
תיאור מופלא זה מחייב מחשבה רבה. האם בכך נתגאה באבינו, בזכות כוחו הפיסי האדיר? איש הפלדה איננו חלק מהאתוס היהודי דרך קבע, והנה הוא כאן לפנינו, קורם עור וגידים. אכן, שאלות אלה ועוד העסיקו את רבותינו תדיר. כך דבריו של הגראי"ל שטיינמן, יאריך ה' ימיו בטוב, בספרו אילת השחר:
"ויגש יעקב ויגל את האבן פרש"י כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול. והנה בסנהדרין (כ"ו ב') איתא שהתורה נקראת תושיה לפי שמתשת כחו של אדם, ובנדרים (מ"ט ב') איתא דקצירי ומריעי היינו רבנן, ויעקב הגיע עכשיו מבית עבר לאחר לימוד רצוף של י"ד שנים שלא שכב שם (כדפרש"י לעיל כ"ח י"א) ואיך הי' כחו גדול? ובאמת מצד אחר איתא בנדרים (ל"א א') דאין השכינה שורה אלא על גבור וכו', וכן מה דאיתא בעירובין (נ"ד א') החש בראשו יעסוק בתורה וצ"ע (=כלומר יש מקורות המורים שהתורה מתשת כחו של אדם, ומנגד יש המורים שהתורה מאששת ומחזקת את העוסק בה, צ"ה).
והנה לפרש"י שבא להודיעך שכחו גדול, משמע שלא הוריד את האבן בדרך נס, אמנם למש"כ הרמב"ן (לעיל פסוק ב') והכתוב האריך בסיפור הזה להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח וכו' אבינו בא מן הדרך והוא עיף […] ולפי זה יתכן שהוריד את האבן בדרך נס, וכן בתרגום יב"ע לעיל (כ"ח י') כתב שזה אחד מהניסים שאירע ליעקב".
כלומר, יש מחלוקת האם ליעקב היה בכלל כח זה, ומחלוקת נוספת היא כיצד זה על אף עיסוקו המתמיד בתורה הצליח יעקב אבינו לרכוש כח כה רב עוצמה וכביר.
תמיהות אלה הביאו את גדולי הדורות לתת לפרשה זו פרשנויות משליות, ולמצוא בה אלגוריות לשלבים שונים ולאתגרים רוחניים שונים שעמדו ויעמדו בפני עם ישראל לאורך הדורות. זאת ועוד, המפגש המרתק בין אביהם של ישראל, יעקב-ישראל, לבין רעייתו אשת בריתו, רחל, שעתידה לבכות על בניה ולמאן להנחם בכדי שגאולתם תתממש הלכה למעשה, מזמין את הפרשנות הזו ומעודד אותה.
אחד מחכמי ישראל שנתנו דעתם לזה היה ממנהיגי יהדות טורקמניסטן (שהיתה באותם ימים תחת שלטון רוסי, ושמוצא יהודיה דווקא מאיראן-פרס), ר' שמואל גרג'י. הרב גרג'י היה נתון בבדידות רוחנית עמוקה, באשר מקום מגוריו ומנהיגותו הרוחנית, העיר מארי (או מֶרְב), אחת הערים העתיקות והחשובות בעולם בתקופת דרך המשי, בלב אסיה, היתה מנותקת מכל קהילות יהדות העולם. בשל כך הפך עצמו הר"ש גרג'י, בנוסף לעיסוקיו הרוחניים, לסוחר ספרים, וכך הגיעו לידיו ספרים רבים, מהם הצליח ללמוד. כך מבואר בהקדמת ספרו הנפלא מנחת שמואל (הודפס בשנת תרס"ג בירושלים, בדפוס רא"מ לונץ). כך דבריו:
ובהיות שהשכחה מצויה לי, יעצוני כליותי להעתיק ולכתוב החידושים מתוך הספרים, את אשר ייטב בעיניי להיות למשמרת, שלא ימושו מפי, וכדי למצוא כל חפץ בנקל. זה היה דרכי כל הימים ללקט באומרי"ם אמרי שפר, וללכת אחרי הקוצרים מחצדי חקלא, ולכותבם בספר. והנה עדי בשחק וסהדי במרומים כי בעת העתקתי אותם לא עלה ברעיוני על מנת להדפיסם […] עד שאחר זמן נכספה נפשי לעלות ולבוא לזייאר״ה (=מנהג יהודי בבל של עלייה לרגל לקברי צדיקים הקבורים בבבל, ובעיקר יחזקאל הנביא, צ"ה), אל הקודש פנימה לעיר עז לנו היא ירושלם עיה"ק תוב״ב. אז נדרתי נדר ואמרתי אם יהיה א-להים עמדי ויזכני ויגיעני […] אביא את זה פרי מנחתי על מכבש הדפים. כדי לזכות את הרבים ושיהיה לי לזכרון עולם. ותלי״ת (=ותודה לה' יתברך) שהחייני וקיימני והניעני וזיכני להתהלך בארבע אמות שלהלכה בתוככי ירושלם".
אכן, בענייננו מביא הרב גרג'י שתי מסורות, שתי פרשנויות הפוכות, מאת אותו מחבר, ר' אברהם סבע, הגאון הגדול ממגורשי ספרד ופורטוגל, מחבר ספרי אשכול הכופר וצרור המר, שנכדתו היתה רעיית מרן ר' יוסף קארו, ואילו שני ילדיו נאנסו להמיר דתם לנצרות. המסורת האחת אכן משרטטת פירוש אלגורי נפלא על כוחו של ישראל, כוחה של כנסת ישראל, לגלול את האבן, אבן הנגף, ולהסיר את חרפת הגלות במהרה. אולם, דווקא פירושו השני של בעל צרור המר, אותו מצטט מילה במילה ר' שמואל גרג'י, מגלה שיתכן שגם בתורתנו יש מקום להעריך את יעקב אבינו, איש הפלדה העתיק שלנו, אבן ישראל. כך לשונו:
"לפי שידוע שיעקב היה שלם בתכלית השלימות והיה טוב ומטיב לכל, וא״כ אחר שראה יעקב שאלו הרועים לא יכלו להשקות צאנם, והוא היה יכול לגלול את האבן לבדו, למה המתין עד שראה את רחל באה עם הצאן? […] ואולי רמז […] כי בראותו אותה חשקה נפשו בה, במעשיה הטובים, וידוע מי שרוצה לישא אשה עושה נפלאות גדולים וגבורות לפני בני משפחתה של הבת, ולשון מדברת גדולות. כל שכן אם יהיה אותה הבת עומד לפניו, כדי שיראו את גבורתו ותפארתו, אולי מפני גבורתו יתנו לו בתם […] הלא ידעת אם לא שמעת כי דרך החשוקים לדבר גוזמות גדולים לפני חשוקם, בענין שתהיה אוהבת אותו […] וכן אביה דבק נפשו בו. וזהו ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב ויביאהו אל ביתו, לפי שהיו לו ב' בנות, אולי ישא אותם".
תשע"ד
