הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)התנהלותו של יוסף כשר האוצר של מצרים איננה מבוססת על ערכים הומניים או על נקיות דעת. יוסף קונה את כל רכוש האזרחים בתמורה ללחם ומעניק להם את הזכות לחיים בתמורה לחירותם הכלכלית. בסוף התהליך כל אזרחי מצרים נותרים מחוסרי כל ותלויים לחלוטין בהכרעות הממלכה. לאחר שכל שדותיהם נגבו בחובם הם גם מועברים אל הערים ואינם יושבים עוד באחוזתם. בסופו של תהליך יוסף מציע לאזרחי מצרים לעבוד את אדמת המלך ובלבד שחמישית מן התבואה תועבר לאוצר המלך ובשאר יתפרנסו כאריסים באדמות ללא זכויות קניין בהן.
אך הפרשנים הדגישו דווקא את צדדי החיוב בהסדר שהציע יוסף. לפי המדרש יוסף יכול היה לקנות את האדמות לצרכיו הפרטיים והוא נמנע מכך: "ואעפ"כ לא קנה אותם לצרכו כי אם לפרעה" (שכל-טוב פמ"ז). הרמב"ן מדגיש שיוסף לא קנה גם את האזרחים עצמם לעבדים אלא הותיר אותם בני חורין (רמב"ן מז, יט). הדגשתו של הרמב"ן מפוקפקת ואינה חד משמעית בפסוקים. אמנם מצד אחד נאמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים…" (כ), ולא נזכר שקנה גם את האנשים לעבדים. אולם בפסוק אחר מצוין שיוסף טוען מול הנתינים: "הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה…" (כג). עוד מוסיף הרמב"ן שהסדר החלוקה של התנובה הוא נדיב ביותר. יוסף יכול היה לתת לפועלים את חמישית השכר ולקחת לאוצר המלך סכומים גבוהים בהרבה (רמב"ן שם). אך גם כאן, לא ברור מה היה גובה ההוצאות של הפועלים, מה היה גובה הרווחים ולפיכך אין לדעת עד כמה ההצעה הייתה נדיבה. כך או כך, לא היה שוויון בין הצדדים לעסקה ולא היה מי שיגן על זכויות הפועלים אשר נאלצו להיכנס לעסקה נתונה תוך ניצול עמדתם הנחותה והנזקקת.
הניסיון החוזר של המפרשים והמדרשים להצביע על נקודות האור במעשיו של יוסף ודרכי פעולתו מחדדות את הקושי. ההסדר קשה והוא מונחת על המצרים בידי מי ששולט בהם ואמור לדאוג לביטחונם ולשלומם. הוא נקבע בידי מי שצפה את האסון אך דאג כפתרון למלא את קופת המדינה, במקום לגרום לאזרחים לחסוך ואפילו בכפיה. מדובר בהסדר שפוגע בכל זכות יסוד שאנו מכירים בה כיום: זכות הבעלות, הזכות לחיים בכבוד, הזכות לחירות ועוד. השאלה אם יוסף לקח לכיסו או לא לקח לכיסו רווחים היא שולית. ברור לכולם שיוסף חי חיי רווחה ועושר. וגם אם לא קיבל אחוזים מן התנובה, הרי שמשכורתו הייתה גבוהה ביותר, ודאי הגבוהה במשק. הוא זכה בה לכאורה ביושר, כי העשיר את קופת המדינה. אולם, קשה להתעלם מכך שהקבוצה היחידה הזוכה להטבות שמחוץ לכל ההסדר הזה הם בני משפחתו הקרובה. אלו קיבלו חלקת ארץ נכבדת והם ממשיכים לקבל את פרנסתם על חשבון המדינה כולה.
השלטון היוספי הוא טוטליטרי ואיננו מהווה מודל ראוי לשום הנהגה. יחד עם זאת, דרכם של הפרשנים השונים כפי שהוצגה כאן, מאירה זווית חשובה. הגבול שבין שחיתות שלטונית לבין התנהלות ממולחת הוא גבול דק ביותר. לכל יכולת שלטונית נלווית העוצמה שבאפשרות להיטיב לאחרים ולזכות משום כך בטובות הנאה כאלה ואחרות.
העניין של טובות הנאה מטופל בדרכים שונות גם בעולם הלמדני של חז"ל. כל עמדת כוח יש לה ביטוי ממוני וכלכלי בסופו של דבר. ישראל אין לו זכות בתרומה שבפירותיו, הוא חייב לתת אותה לכהן. אולם, יש לו זכות לבחור מי יהיה הכהן שיקבל את התרומה. בכך צובר הישראל כוח וסמכות. והופך את הכהנים למי שצריכים להילחם ולהתחרות על קבלת התרומה. הכוח הזה עשוי להיות מנוצל ומתורגם גם לכסף ממש. רש"י מבאר שישראל יכול לומר לישראל אחר, תן את התרומה לבן בתי שהוא כהן ואני אשלם לך על כך (פסחים מז). אם-כן, הישראל יכול לנצל את היותה של התרומה בכיסו על מנת להעשירו, למרות שאין מדובר בכסף שלו, אלא בכסף שמתגלגל באמצעותו הלאה לתעודתו. את הדרך הזו ניתן לשכלל עוד קצת מעבר להצעתו של רש"י. הישראל יכול בעצמו ליזום תשלום עבור קבלת התרומה, אם לא יקבל תמורה כלשהיא יתננה לכהן שירבה במחיר, או שבני משפחתו ירבו במחירה בעבורו. היתרון הזה של הישראל הוא זכותו והוא מוגדר כ"טובת הנאה" שיש לו בתרומה. במקום אחר מתואר שרבי יהודה הנשיא שהיה עשיר, פרנס מכיסו בשנות רעב רק תלמידי חכמים. הוא העדיף את קבוצת האליטה על פני עמי הארץ. יחד עם זאת, הסוגיות הללו מדברות כולן על טובות הנאה שיש לאדם בממונו ולא בכספי ציבור. וזו ככל הנראה גם ההצדקה להתנהלותו של יוסף. מצרים מתנהלת כמדינת המלך. התפיסה שהאדמות שייכות למלך היא תפיסה לגיטימית באותו הקשר ומקום. במצב כזה השליטים מתנהלים כמי שכיס המדינה הוא כיסם. יחד עם זאת, אנו אמורים לשאוף למצב שעליו מדבר משה לקראת פרישתו "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם".
(ויגש תשע"ו)
