וישק יעקב לרחל

הויכוח המתמשך, הבלתי נגמר, על "תנ"ך בגובה העיניים" לא שכך, ועתיד לפרנס עוד הרבה מלומדים. אך על דבר אחד לא ניתן לחלוק: גם פרשנות שאינה מבארת את תיאורי התורה כהווייתם, ורואה באבות האומה מעין "מלאכי עליון", חייבת להתמודד עם השאלה מדוע התורה מתארת אותם כבני אדם, על חולשותיהם ומאפייניהם. אם אמנם "ראשונים כמלאכים", מה טעם נותנת בידינו התורה תיאורים שעשויים לגרום אי נחת, בלשון המעטה?
קטעים שהיו עשויים לגרום מבוכה רבתי לו היו מופיעים בטקסטים של רבנים בני ימינו מופיעים בתנ"ך ובתלמוד על ימין ועל שמאל, ללא ניסיון לטייח או להסתיר. יתר על כן: מכיוון שהתורה – הן שבכתב והן שעל פה – לא נועדה להיות ספר מעשיות אלא כשמה, תורה ומורה הוראה לדורות, ניתן להסיק שלא לחינם באו בה קטעים אלה אלא יש בהם לקח לדורות.
מעשה פגישתם של יעקב ורחל הוא ללא ספק רב עצמה. התורה מוסרת לנו פרטים ופרטי פרטים על מקום הפגישה, הנוף האנושי והטבעי שמסביבה, דו השיח שבין הנפשות הפועלות, ולסוף פגישתם המרגשת של יעקב ורחל. במדרשם ובפרשנותם, הוסיפו חז"ל ופרשני המקרא נדבכים נוספים על בניין זה. בשל קוצר היריעה, לא נעסוק אלא בנקודה אחת שמוזכרת במקרא.
גם לאחר שיעקב רואה את רחל, אין הוא נותן דעתו עליה. בתחילה הוא דואג לצאן "לבן אחי אמו". ודוק: "צאן לבן" ולא הצאן שבהנהגת הרועה רחל! "וישק את צאן לבן אחי אמו" (כט, י). אם תרצו, יש כאן כמין הד לאותה השקיה שהשקתה רבקה אמו, את צאן אליעזר, עבד סבו אברהם. מעשה של "הכרת הטוב" והשבת גמול. רק אז, אחרי שגמר לטפל בצאן, מן הסתם כשידיו מלוכלכות בבוץ שדבק בצמרן של הכבשים, מתעשת יעקב ומגלה באחת את פרץ רגשותיו (כט, יא), ועובר מהשקיה לנשיקה: "וישק יעקב לרחל, וישא את קולו, ויבך".
יעקב אינו מדבר במלים. לא נאמר כי הוא "אוהב" את רחל. הוא נושק לרחל (ולא "את רחל"), ומיד לאחר מכן נושא את קולו ובוכה. תמונה זו, של נשיקה, קול ובכי הנמהלים ונמסכים זה בזה, שלהבה את דמיונם של אמנים רבים במהלך הדורות שביקשו לתת לה ביטוי חזותי ומוסיקלי.
הפרשנים מתחבטים הרבה בטיבה של נשיקה זו. כדרך העולם, יש מהם דורשים אותה לגנאי, יש מהם דורשים אותה לשבח. הד לכך נמצא במדרש על אתר (בראשית רבה ע): "כל נשיקה של תפלות בר מן ג' [=חוץ משלוש נשיקות]: נשיקה של גדולה ונשיקה של פרקים ונשיקה של פרישות. נשיקה של גדולה – "ויקח שמואל את פח השמן ויצק על ראשו וישקהו" (שמואל א, י, א). נשיקה של פרקים – "וילך ויפגשהו בהר האלקים וישק לו" (שמות ד, כז). נשיקה של פרישות – "ותשק ערפה לחמותה" (רות א, יד). רבי תנחומא אמר: אף נשיקה של קריבות – "וישק יעקב לרחל" שהיתה קרובתו".
הווי אומר: לדעת "תנא קמא" נשיקת יעקב לרחל היתה נשיקה של תפלות ורק רבי תנחומא "מכשיר" אותה לבוא במניין הנשיקות הכשרות. "נשיקה" זו עוררה, כצפוי, "אי שקט" אצל הפרשנים, ראשונים כאחרונים, והם ניסו – כל אחד בדרכו-שלו – להציע לה פתרון. הד לפולמוס שנתלווה לפרשנות פסוק זה מצוי בפירושו של רבי יוסף אבן כספי "משנה כסף": "וישק יעקב לרחל – ראיתי את העם כמתאוננים על יעקב שעשה זה הפריצות. ובפרט החסידים מעמנו והזקנים. אני, חי ה', איני מצטער על מקרא זה, אבל אומר עם זה שאין מנהג הארץ לנשק בפה או בלחי, וחלילה לו ולנו שהיה זה בפה רחמנא ליצלן. ואם חס ושלום עשה זה יעקב, מה נוכל לעשות, ויותר חזק מזה עשה משיח אלקי יעקב, והרבה עמו פדות".
עיון במעשי האבות מלמד שה"מנשק" הראשון והבולט ביותר בתולדותינו הוא יעקב אבינו. הנשיקה הראשונה שמתוארת במקרא היא נשיקת יעקב, לבקשת אביו יצחק, בשעת הברכה. (כז, כו-כז). מכאן ואילך, תופשת הנשיקה מקום של כבוד בתולדות יעקב ובני ביתו. יעקב נושק לרחל, מתנשק עם לבן חותנו (כט, יג, ושמא ממנו למד לבן שנישק את בנותיו ונכדיו בעת פרידתם מעמו) ועם אחיו עשו (לג, ד, וחז"ל התחבטו מיהו המנשק ומיהו המנושק); יעקב נושק למנשה ואפרים גם בשעה "שעיניו כבדו מזוקן" (כמעין בבואה ותמונת מראה ליצחק אביו העיוור שנושק לו בעת ברכתו!). כמה טיפוסי הוא שפרידתו של יוסף מאביו, אף היא הייתה בלולה מנשיקה ובכי: "ויגווע ויאסף אל עמיו. ויפל יוסף על פני אביו, ויבך עליו וישק לו!" (נ, א).
למרות זאת, חלק מפרשני המקרא חשו אי נוחות למראה יעקב הנושק את הרועה רחל, וניסו לרככו מעט. כך, למשל, פירש הרמב"ן שרחל – בניגוד לבנות יתרו – הייתה קטנה ולפיכך לא חשש יעקב לנשקה, או שכהצעת האבן עזרא – "וישק ל…" – אינו מכוון כנגד נשיקה בפה אלא 'רק' כנגד נשיקה על ראשה או כתפה. והוסיף עליו בעל "משנת רבי אליעזר", שלפיכך נסמך מיד לנשיקה זו תיאור בכיו של יעקב: "ולמה בכה. ראה אנשים מלחשים אלו עם אלו, ואומרין, וכי בא זה לחדש עלינו דבר של ערוה? מיד בכה. להודיע שאינה נשיקה של תפלות, אלא של קריבות [=קרבה]".
בין כך ובין כך, בניגוד לחלק מחכמי ימינו, לא ראו חז"ל פסול בהבלטת גילויי אנושיות וחיבה שאפיינו את גדולי הדור. כך, למשל, מתאר לנו התלמוד (ע"ז יז, ע"א) את עולא, אחד מגדולי האמוראים, שהיה מנשק את נשות ביתו על בבואו מבית המדרש על "בית ידיהן ויש אומרים: על בית החזה(!)". וכבר התלמוד תמה על אתר כיצד הדבר מתיישב עם איסורי הקרבה לעריות. אבל רש"י על אתר מעיד, ודומה שהוא משקף את מנהג מקומו ולא רק את הטקסט שמתפרש על ידו: "דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת, מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידו".
מכל מקום, ומבלי להיכנס לפן ההלכתי של מעשים אלה, נשיקות אלה מבטאות יותר מכל את רצון החכמים להימנע מכליאת הרגשות והצפנתן. גם "איש תם, יושב אוהלים", מלמדים הם אותנו, אינו יכול, אף אינו רשאי לכלוא את רגשותיו. בניגוד למסורות דתיות מסוימות בנות ימינו, מחמירות ומקצינות, קרות ומתנכרות, המטילות איסורים, חרמים וקונמות על גילויי חיבה, מכל סוג שהוא, מלמדת אותנו פרשה זו שהתורה ניתנה לבני אדם, לא למלאכים. וכמאמר הרבי מקוצק: "ואנשי קודש תהיו לי", גם הקדושה צריכה לנבוע מתוך אנושיות. והארץ נתן לבני אדם.
תשס"ח