ליאורה מינקה יו"ר 'אמונה'- תנועת האשה הדתית לאומיתבשעה שהמין הנקרא חזק מאבד עשתונותיו…
ליאורה מינקה
יו"ר תנועת האישה הדתית-לאומית "אמונה"
אחרי גלות שנמשכה עשרים שנה, ואחרי שנות איבה וניתוק, נערך יעקב לקראת המפגש הדרמטי עם אחיו, עֵשָׂו. התורה מציגה אותו כאסטרטג מיומן. תחילה הוא שולח שליחים, סוכני מודיעין, בניסיון לרצות את עֵשָׂו 'בטובות', ומן הסתם גם כדי לאמוד את היקף כוחותיו ויכולותיו של היריב. אבל אנשי המודיעין שבים עם מידע מדאיג. עֵשָׂו הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (שם, ז'). המצוקה אליה נקלע יעקב בזכות המידע המודיעיני הטרי שהגיע לידיו מאלץ אותו לנקוט בטקטיקה של החלשים: "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה" (רש"י, ל"ב, י"ט, על פי קהלת רבה, ט').
לא מקרה הוא שחז"ל בחרו בסדר הדברים הזה: דורון, תפילה, מלחמה. זו דרכם של חלשים. תחילה דורון, ורק אם זה לא יועיל – מלחמת אין ברירה. וביניהם – תפילה. כך אכן נהג עמנו מאז שובנו ארצה. דורון או מלחמה – ובתווך תמיד תפילה.
איך שלא נבחר, חז"ל מלמדים אותנו שכל אחת משתי האופציות מחייבת תפילה: "תפילה עושה מחצה" (ויקרא רבה י'). יש לתפילה כוח משלה, אבל היא עושה רק חצי עבודה. קיימת אמנם השקפת עולם של כמה משבטי ישראל בדורות האחרונים – ולתפיסתי, היא מעוותת – ולפיה תפילה עושה "הכל". על פי גרסה זאת, די לכאורה לשבת בחיבוק ידיים ולהסתגר בין כותלי בית המדרש, כדי להינצל משעבוד גלויות ולהיגאל בארץ הקודש.
אגב תיאור נקיטת הטקטיקה המשולשת, אנו נחשפים לתכונות אופי מנוגדות בדמותו של יעקב אבינו: מצד אחד תקיף והחלטי בהליכתו בדעה צלולה אל מול הסכנה, על מנת לשוב אל הבית, אל ארץ מולדת; ומצד שני עניו שמוכן להכפיף ראשו בפני עֵשָׂו למען השלום: לַאדֹנִי לְעֵשָׂו. מצד אחד הכרה בכוחה של תפילה: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים; ומצד שני נכונות להיאבק אפילו עם מלאך ה': וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. מאבק רוחני ופיסי עם שרו של עשו, שמסתיים למרבה ההפתעה בהישג היסטורי: שמו הכנוע, השפוף, המושפל, העלוב-משהו (יעקב מלשון עקב, שהוא השפל שבאברי האדם, וכדברי הנביא ישעיהו: תּוֹלַעַת יַעֲקֹב), מוחלף ע"י שליח ה' לשם שמבטא אדנוּת, מלכות, שְרָרה – ישראל: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. משל אמרה תורה ליעקב ובאמצעותו גם לצאצאיו בכל הדורות: אתה לא כל כך קטן, כפי שאתה לפעמים מדמה בנפשך. בן מלך אתה – בנו חביבו של מלך מלכי המלכים.
כל זה, בל נשכח, קורה טרם המפגש הדרמטי עצמו. אנחנו רק יכולים לשוות בנפשנו, אלו תעצומות נפש נסך המהפך הלשוני הזה, מעבד לבן מלך, מיעקב לישראל.
ולמרות זאת, יעקב אינו נתפס לשאננות. הוא ממשיך בהכנות, וממקם את הנשים והילדים לפי סדר אהבתו אותם: השפחות וילדיהן ראשונה, ולאחר מכן לאה ושבעת ילדיה (ששה בנים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון; ובת אחת, דינה), ולבסוף, מוגנים ככל שרק אפשר, רחל ובנה יחידה יוסף.
יעקב עשה זאת – הן מחמת אהבתו היתרה לרחל, אך גם בזכות ראייתו את תפקידן של האמהות בראי הדורות. בעוד שלאה היא אשת ההווה, אם הבנים שמחה, עקרת (עיקר) הבית, הרי שרחל היא אם העתיד. עתידו והצלתו של עם ישראל נקשרים דווקא בשמה. היא נותרת בזיכרון הלאומי שלנו בדמות האֵם המנחמת של עם ישראל. היא האם שליוותה את בניה לאורך ההיסטוריה וביכתה על מר גורלם: כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב… (ירמיהו ל"א, י"ד-ט"ו). אמנו הקדומה רחל מלווה אותנו עד היום הזה, גם בעידן של וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (שם ל"א, ט"ז).
מבט אחר ומעניין על ארגון כוחותיו של יעקב על פי סדר זה דווקא, מעניק הרש"ר הירש, מגדולי חכמי אשכנז. בדרכו המיוחדת הוא מנתח את המבנה הלשוני של הפסוקים המתארים את השתחווייתן של השפחות והאמהות, ומגיע למסקנה מפתיעה: "אחרי עיון מדוקדק [בלשון הפסוקים], מתגלים כאן… ההכרה העצמית, הגאה והעדינה, האופייני לאישה היהודית, שקומתה זקופה גם בשעת סכנה, בשעה שהמין הנקרא חזק, מאבד את עשתונותיו" (בראשית ל"ג, ו'-ז').
אכן, דברים כַּדָּרְבֹנוֹת. בעוד כשבוע יצוין בעולם כולו היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (מטבע הדברים, בתאריך לועזי – 25 בנובמבר). החברה הדתית אינה פטורה מן המכה החברתית הזאת. בני המין הנקרא חזק, כדברי הרש"ר, אכן מאבדים, פה ושם, עשתונות והתוצאות קשות ואומללות. חיוני וחשוב שעולם התורה יציב עצמו חלוץ לפני המחנה בפעילות והשפעה חינוכית נגד הנגע החברתי הממאיר והמסוכן הזה, שמכרסם ביסודות הקיום של המשפחה ושל כל חברה בריאה.
תשע"ד
