"דבתם רעה"

"דבתם רעה"
השופט אליקים רובינשטיין,שופט בבית המשפט העליון

דורנו, בהתפתחויות הטכנולוגיות האדירות, הביא את לשון הרע לשיאים חדשים. הנטיה ללשון הרע כנראה טבועה עמוק בטבע האנוש, וכדברי חכמים "וכולם באבק לשון הרע" (בבא בתרא קס"ד, א'). ואולם, מה שיכול היה בעבר להיאמר בחוג מצומצם ולהיות מופץ באופן מוגבל, והתרחב עם הטלפונים, הרדיו והטלויזיה יכול עתה – בעידן האינטרנט וכל נגזרותיו – להדהד בתוך שניות בכל מכשיר מסוף העולם ועד סופו. אל מול מעלות האינטרנט, במידע ובתקשורת – רבים חסרונותיו, ובהם היכולת להטיל דופי בזולת, תוך הזדהות שמית או באנונימיות, ואין צריך להאריך. הפצת לשון הרע הפכה למשימה קלילה, שוה לכל נפש ר"ל. לכן חשוב, ממש חיוני, לחזור ללימודם של דיני לשון הרע ורכילות, שבמשפט העברי חומרתם רבה והגנותיהם פחותות מאשר במשפט הנוהג בישראל. זאת – כדי להמשיך וביתר שאת במשימה שנטל עליו ר' ישראל מאיר מראדין, החפץ חיים זכר צדיק לברכה, בספריו חפץ חיים ושמירת הלשון. שעה שכתב החפץ חיים את ספריו המאלפים במחצית השניה של המאה הי"ט, לא שיער עד כמה אותם חוליים אישיים וחברתיים שהזהיר מהם, יתפשטו ויהיו לשיטפון ענק. סיפור יוסף ואחיו בפרשתנו הוא סנונית ראשונה במקרא, המבשרת עתיד עצוב בתחום זה. הדיבה שהוציא יוסף על אחיו בני השפחות "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית ל"ז, ב), היתה העילה לעוינות אחיו כלפיו, למעשה הנורא של מכירתו. אכן, איננו יודעים את דרכי ההשגחה העליונה שהסבה את הדברים לכלל סיפור יוסף במצרים, ועל כך כותב החפץ חיים בספר שמירת הלשון,
"האריכה התורה מאוד בסיפור העניין אודות יוסף ואודות אחיו, ונתגלגל הדבר מזה סיבות ירידתנו למצרים, ועוד כמה עניינים נוראים שנשתלשל על ידי זה, כדי שמזה יקח כל אדם מוסר איך שצריך לשמור פיו ולשונו".
ובהערה שם
"כלל הדבר: האדם צריך להיות מאוד זהיר בדיבוריו, שהוא בדיבורו מסדר בזה את ההנהגה לעצמו, אם יתנהגו עמו במידת החסד או להיפך, חס ושלום".
אם זקוקים אנו לחיזוק לעוצמת נזקו של לשון הרע – זהו אגב, ביטוי מלשון חכמים – לפנינו הפסוק "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמֹד על דם רעך, אני ה'" (ויקרא ט"ו, ט"ז), שיש בו צימוד בין הילוך רכיל לעמידה על דמו של הזולת, עד כדי כך – וכל המוסיף גורע.
הרמב"ם (דעות ז', א') כותב "… דבר זה עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות מישראל…", ואכן תולדות עמנו עמוסות מדנים פנימיים, והקיום המטולטל מגלות אל גלות העצים מתחים. הנה מקצת מדבריו של ר' אפרים זלמן מלונטשיץ, רבה של פראג במאה הי"ז, בעל "כלי יקר", לפסוק "ורדף אותם קול עלה נדף" (ויקרא כ"ו, ל"ו):
"המשיל כאן לעלה נדף, כי העלה חלוש מאוד ונידף מחמת הרוח הנושב בו, ואף על פי כן כל עלה דוחף את חבירו ומכה בו. כן כל איש מישראל בגלות דומה לעלה הנידף… ואף על פי כן הוא רודף אחר חבירו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים… לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא אמת בכל רחובות קריה… כך כל איש מישראל נהדף ונרדף מן קול עלה, דהיינו שיחת חולין של לשון הרע… כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל, אין נקי, כי כל אחד שמח לאיד חברו, ותהי בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חבירו, וכמה נעלבים עובר עליהם כוס זה ואין אומר השֵב. ובדורנו מידה זו לבדה מספקת אריכת גלותנו".
דברים אלה מתארים מצב של גלות, אך – אבוי – יפה כוחם בשינויים המחויבים בארצנו כיום הזה, ועדיין מהדהדים דברי הגאון ר' אליהו מוילנא באגרתו הנודעת, כי לשון הרע הוא "החמור מכל העבירות".

החוק במדינת ישראל – חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, נחקק במובנים מסוימים בהשראת דיני לשון הרע במשפט העברי, וחוק זה על מכונו ונעשה בו שימוש, אם כי האיזונים שבו מקלים לעומת המשפט העברי לכיוון חופש הביטוי. כמובן, איסור לשון הרע הוא הגבלה על חופש הביטוי, ובפסיקת בתי המשפט בישראל נמצא לא מעט מן ההתחבטות בין שני ערכים אלה, בעולם שבו החברה המערבית מקדשת את חופש הביטוי כעקרון על, החיוני כמובן לדמוקרטיה. יש מן הפסיקה שנטתה, ברוח התיקון הראשון לחוקה האמריקנית המקנה לחופש הביטוי מעמד חוקתי, או בשל רוחות הזמן, להציב את חופש הביטוי אף מעל השם הטוב. גישה אחרת אומרת, כי יש לאזן קבע בין שני העקרונות בלא להציב זה מעל זה ולהקנות עדיפות מראש. נזדמן לי בעבר לכתוב, כי "לדידי, שם טוב עומד במדרגה גבוהה, וכדי להגן עליו ראוי אף להגביל את חופש הביטוי". נזכור, כי בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו מצאנו איסור חוקתי על פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם (סעיף 2) וזכות להגנה על כבוד האדם (סעיף 4). היתכן לחלוק על כך ששמו הטוב של אדם הוא חלק מכבודו?
סוגיות אלה מתעצמות בעידן הוירטואלי כאמור. הקלות הרבה שבה ניתן לפגוע בזולת ובשמו הטוב אומרת דרשני; ועל פי הפסיקה כפי שהיא כיום, אלא אם כן יתערב המחוקק ויתן דעתו, גם קשה מאוד – למשל – להתחקות אחר זהות משמיץ אנונימי.
מה המזור? האם ניתן בכלל להיאבק בגלים הגבוהים, אדירים משברי ים הללו של לשון הרע בראש כל חוצות? אין תרופת פלא. לאנשים הנכונים להקדיש לכך זמן, לימוד יומי בספרי חפץ חיים ושמירת הלשון אולי לא יעביר כליל את נטיית הלב החברתית של "וכולם באבק לשון הרע", אך ניתן להניח ולקוות שישפר. כתב הרב יהודה סגל ע"ה ממנצ'סטר, ממפיצי תורת החפץ חיים, כי הלומד בספרים אלה קונה לו את החפץ חיים כעורך-דין – לאו מילתא זוטרתא. ולמי שטרם מצא זמן לכך, אולי יזכור את דברי התנא הלל הזקן (בבלי שבת ל"א, א') "דעלך סני לחברך לא תעביד", מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה. זו הראשית והאחרית, "ואידך זיל גמור". בהצלחה למשתדלים.

תשע"ד