מגש הכסף

מגש הכסף
רמי סימני,גבעת שמואל

השאגה הארוכה מקפיאת הדם שחרכה בפתאומיות את שמיה של מצרים הכתה בשומעיה כסופת טייפון הרסנית. מדרש ילקוט שמעוני ממחיש לנו את עוצמתה: "צווח יהודה קול אחד ונפלו כל שרי מצרים והפילו החיות, ויוסף נפל מן הספסל,ונפלו שיניהם של שלוש מאות גיבורים,והפכו פניהם (התעוותו) ולא חזרו עד יום מותן..".
היא יצאה מפיו של האח יהודה,העומד מול שליט מצרים- והוא שואג מלוא ריאותיו. מאחרי השאגה האדירה נדחסים לילות של ייסורים על יוסף שאבד, האנחות קורעות הלב של האב הזקן שלא פסק מעולם להתאבל על מות בנו (" כי ארד אל בני אבל שאולה.."), עיני אחיו המביטות בו לאורך השנים כאשם ("אתה אמרת למוכרו,אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך" רש"י ל"ח, א') –וכל זה כמדקרות בגופו החסון. והשיא עוד לפניו.
כעת, שליט מצרים האימתני מבקש לקחת את בנימין בן הזקונים. שוב יעלם אח- ושוב יהודה יוחזק כאחראי. לכן, הוא שואג ומאיים להשמיד את מצרים (פונה ליוסף: " ואם אני שולף את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה אני מסיים") מחלק לאחיו בקור רוח קבוצת פקודות להסתערות :"אמר יהודה לנפתלי, לך וראה כמה שווקים יש במצרים, קפץ וחזר. אמר לו: 12 שווקים. אמר יהודה לאחיו: אני אחריב מהם 3 ואתם טלו כל אחד, אחד."(מדרש רבא, "ויגש".) ורעידת האדמה היצרית המתרחשת שם קנתה ליהודה ובצדק את הזכות שיאמר עליו: "ואריה כי ישאג מי לא ירא".
אך האמת היא כי אם נקשיב היטב לשאגה נגלה כי לא הייתה זו שאגת גבורה. המאזין חד השמיעה ישמע בה " קול ענות חלושה.." יהודה הגיבור עומד בעצם -מובס.
מה בכתוב חושף לנו את הנ"ל. ובכן,מילה אחת בלבד: המילה – וייגש. היא איננה מתאימה כלל לרוחות המלחמה או השלום שבאו אחריה בפסוקים. כי אם לשלום חשב יהודה לגשת, ראוי היה שישתמש הכתוב במילה " ויפן יהודה" ( כפי שכתוב "ויפן כה וכה..", "ויפן ויצא…", שמות ב',י') ואם נחשוב, כי פנה למלחמה, ראוי היה שייכתב " ויקרב יהודה…" כפי שכתוב בדברים כ' י': "כי תקרב אל עיר להלחם עליה.."
אך הכתוב בוחר להדגיש ולומר-וייגש.
יהודה האח האמיץ, ניגש והגיש עצמו מלשון …מגש. הוא מגש הכסף של אחיו. הוא צורח לאחיו ואומר: אני מגש הכסף. אני כפרתכם. אני עומד לשלם בדמי, על הטעות שלכם. אני, המיועד למלכות, הולך להיות עבד אצל המצרים. אני כבר לא חוזר הביתה – אבל אתם ואני טעינו. ורק אני עומד לשלם את המחיר. מגדל הקלפים ההלכתי המעוות שבניתם כדי להצדיק את המעשה הנורא של מכירת אחינו, קורס 22 שנה מאוחר יותר על ראשינו. במקום להכות על חטא, בניתם תילי תילים של צידוקים הלכתיים למכירת אחינו. סיבכתם את עצמכם ואותי במערכת שקרים שהלכה והתפתלה. המצאנו ראיות ("הכר נא,הכתונת בנך היא אם לא..?)תיאמנו עדויות -והנורא מכל, שרחצנו בניקיון כפינו ההלכתי. אך היושב במרומים מעולם לא שכח ולא סלח.
העובדה שכעת אנו נתונים לחסדם של המצרים מעידה כי צעקותיו של יוסף אחינו מהבור ממשיכות להדהד היום,מחר ולאורך הדורות. "מי ביקש זאת מכם רמוס חצריי.." יאמר הנביא ישעיה. גם אם נמשיך ונתעלה בחיי מופת יהודיים דתיים- אך לא נודה בטעות שטעינו – הרי שלעולם לא נוכל לתקנה. "גם כי תרבו תפילה, אינני שומע. ידיכם דמים מלאו" ממשיך הנביא ישעיה.(ישעיה א,ט"ו).
שאגת יהודה מהדהדת במיוחד מול הפרשנים – שמצדיקים את חטאי האחים, או טעויות אחרות שנעשו ע"י אבותינו הקדושים. הדבר הוא לרועץ להם, לנו ולדורות הבאים. העניין שגוי מהבחינה החינוכית העקרונית. מפני שאם לא נכיר בכך שטעינו- הרי שלעולם הטעות תהדהד. "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.." אומרים חכמינו בהגדת הפסח. מודים בפה מלא כי אנו צאצאים שבאו מתחתית העבודה הרוחנית- אך הכרנו בטעותנו, תיקנו אותה- ורק כך כבשנו את פסגת העולם.
ומכאן לענייני דורנו. רבותינו כבר לימדונו כי הגואל מתעכב לא בגלל אחינו- הפחות דתיים (שיש המכנים אותם "חילוניים") אלא דווקא בגלל אלה בקרבנו הדתיים, ששומעים את זעקות אחיהם מהבור – מתעלמים מהם, ממציאים חומרות משונות בלוליינות הלכתית, לא יורדים ממרומי חרדיותם, וממשיכים להגביה החומות בינם לבין שאר אחיהם-שהולכים ונעלמים לנו. הפער בין מרכיבי העם הולך וגדל-ואיש לא אומר –אולי טעינו.
בבחירת הקב"ה ביהודה כגואל- הוא מדגיש: שמנהיגות נבחנת ביכולת לומר- טעיתי. רק אדם המוכן לעמוד אל מול פני כל אחיו שכולם הרים נישאים של פסגות הלכתיים- ולשאוג לעברם : אבוי, כי טעינו. רק ממנו ומאחיו אציל הנפש יוסף הצדיק-ראוי כי יבוא גואל לישראל. גם היום שואג אלינו יהודה כי אסור להגביה את החומות– ומי שומע?
תשע"ד