הוידוי – חשבון נפש אסטרטגי

קיים הבדל מהותי בין בחינה רגילה של המציאות לבין בחינה "אסטרטגית" שלה. בחינה אסטרטגית מבקשת לבחון את המתרחש בראיה כוללת יותר. לא רק מה שקורה כאן ועכשיו, אלא האם מה שקורה מתאים לתכלית וליעוד הכללי של החיים, והאם הוא מקדם למימוש מטרות ארוכות טווח. בחינה "אסטרטגית" היא הכלי שבאמצעותו ניתן לרומם את החיים לפסגות, ולממש יעדים בעלי ערך ומטרות ארוכות טווח.
שיקוף להבדל זה אנו מוצאים ביום הכיפורים, בעת שאנו באים לערוך חשבון נפש, פרטי ולאומי, במישור הרוחני והמעשי. האם עלינו לבחון רק האם אנו עומדים במחויבות שלנו, בקיום תורה ומצוות, או שעלינו לבחון גם האם אנו עומדים ביעדים ובמטרות הכוללות של חיינו, הרוחניים והמעשיים גם יחד.
אלו גם שתי הבחינות שקיימות בפירושי מצוות הוידוי ביום הכיפורים. (גמ' יומא פז ב): "תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה וכו'". שכן (רמב"ם תשובה ב ז): "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים".
בגמ' כמה שיטות לגבי תוכן הוידוי (שם): "מאי אמר (בוידוי)?" אחת מהן: "רב המנונא אמר: אלקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא ומה שחטאתי מרוק ברחמיך אבל לא על ידי יסורין". נוסח זה של הוידוי נקבע לדורות בסדר התפילה שלנו.
יש שפירשו את נוסח הוידוי כבחינה של המצב הרוחני הקיים. המתוודה מתייצב מול השאלה האם הוא עומד במחויבות שלו, בקיום המצוות או בהימנעות מעבירות (רש"י, ומהרש"א שם, הרוקח, וכו'). ואילו הרב קוק זצ"ל פירש את הנוסח של הוידוי כבחינה אסטרטגית אל מול היעוד הרוחני הכולל של החיים. המתוודה מתייצב מול השאלה האם הוא מגשים בחיים את היעוד והתכלית הכוללת שלהם: (עולת ראיה ח"ב עמ' שנו. עין איה ח"א עמ' 18-28): "…לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן".
מבחינה זו ה'חטא', משמעו לא רק סטייה מהמחויבות, אלא גם החטאת המטרה והיעוד הכללי. "וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון (שופטים כ טז): "אל השערה ולא יחטיא" (רמב"ן ויקרא ה טו).
יום הכיפורים הוא גם יום של מבחן וחשבון נפש של הקולקטיב. הכהן הגדול מתוודה בו שלוש פעמים. על עצמו, על אחיו הכהנים, ועל חטאי העם. (משנה יומא ו ב): "…וכך היה אומר, אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא בשם, כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל וכו'". השעיר הוא קרבן ציבור (רמב"ם תשובה א ב): "שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר: 'והתודה עליו את כל עונות בני ישראל'".
עפ"י הרב סולובייצ'יק, השעיר אינו קרבן שבא לכפר על היחידים, אלא קרבן ציבור המכפר על הכלל כאחד, כגוף אחד. (על התשובה, עמ' 79): "אבל בשעיר המשתלח בעל הקרבן אינו יחיד מסויים, אלא הציבור, כנסת ישראל, וכנסת ישראל זו שיש לה אישיות עצמית, וכו', ולפיכך קורבנה מכפר על כל אחד מישראל, כל זמן שיחיד זה מתדבק לכנסת ישראל, והוא חלק בלתי נפרד ממנה בקשר שלא נותק וכו".
על כן, הוידוי וחשבון הנפש הקולקטיבי ביום הכיפורים צריכים להיות "אסטרטגיים", אל מול היעדים הכלליים וארוכי הטווח של עם ישראל.
תשע"ה