הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')עמי תבל נוטים לבחון את מעשיה של מדינת ישראל בזכוכית מגדלת, ונוקטים מדיניות של איפה ואיפה בביקורת שלהם עלינו. מה באמת צריכה להיות עמדתנו: האם לאחר ההתקפות המחרידות של השבת השחורה זכותנו לראות בכלל תושבי הרצועה תומכי טרור שראויים להיענש אנושות או שיש לראותם כאזרחים בלתי מעורבים ולהשתדל לצמצם את הפגיעה בהם במידת האפשר?
מעשה שכם שבפרשתנו הוא הסיפור המובהק ביותר בתורה שמעלה סוגיה זו. הוא מתאר כיצד דינה נחטפה ממסיבת השלום בטבע, ולאחר אנשי שכם מלו עצמם נכנסו שמעון ולוי לתמרון קרקעי בשכם, הרגו את כל תושביה הזכרים, לקחו את הנשים, הטף והרכוש, והשיבו את החטופה דינה לבית אביה. האב, יעקב, מחה על מעשה זה, ואמר להם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ… וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".
מתגובה זו נראה שהסתייגות יעקב נובעת משיקולים פרגמטיים של סיכון מול תועלת. אולם, בערוב ימיו הוכיח יעקב את שמעון ולוי בלשון קשה ואמר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם…. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" (מט, ה-ז). מדברי יעקב אלה עולה שהוא התנגד באופן עקרוני למעשה בניו, וכעסו לא שכך, חרף העובדה שמעשיהם לא הסבו בסופו של דבר כל נזק.
אמורים לשאוב השראה לדורות מדברי יעקב אבינו, "בחיר האבות" (ב"ר עו,א), ולא ממעשה הקנאות של אותם שניים מבניו. גישה זו הנחתה, כנראה, גם את חז"ל שמתחו ביקורת על הבנים שלא נטלו עצה מאביהם (ב"ר פ,י) והעצימו את תוכחתו בהסברתם שתוכחתו "כלי חמס מכרותיהם", משמעה שהאחים הלכו בדרכו של עשיו (שם צח, ה). עוד מסביר המדרש, ששמעון ולוי פעלו בשליחות יצרם הרע והאימפולסיבי: "ברצונם עקרו שור" – "בשביל לעשות רצון יצרכם עקרתם שורן של גרים", שכן איש לא ירצה עוד להתגייר. חכמים סבורים ששמעון ולוי היו האחים שביקשו להרוג את יוסף (ילק"ש קנח), ובכך הם רומזים שמי שממהרים להרוג אזרחים, עלולים לבסוף לפגוע גם באחיהם.
בין פרשני המקרא יש המדגישים את גנותם של שמעון ולוי, כגון רש"ר הירש שכתב: "הם לא חסו על אנשים חסרי מגן… פקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם. לכך לא היתה כל הצדקה". אולם, פרשנים רבים חיפשו דרכים שונות להסביר את ההרג הקולקטיבי שהם ביצעו. גישה אחת מנסה למצוא צידוק הלכתי-מוסרי למעשה, בטענה שאנשי העיר היו חייבים מיתה מכוח עצמם. לדעת הרמב"ם, הם עברו על מצוות בני נח בכך שלא דנו את שכם שגזל את דינה (הל' מלכים, ט,יד). הרמב"ן סבור שאנשי שכם היו עובדי עבודה זרה ומגלי עריות, ולכן היו ראויים למיתה. אחרים מסבירים שכל אנשי העיר היו שותפים לפשע, "כי יד כולם היתה במעל" (אבן כספי), ו"כולם שכבו אצלה" (ר"ח פלטיאל). אחרים סברו שהיה אילוץ מבצעי שגרם להרוג את כולם: "שכל בני העיר הגנו על חמור מלכם, אשר על כן הרגום מדין רודף" (ר"ח בן עטר ועוד).
פרשנויות אלה עשויות ללמד עד כמה קשה הייתה בעיני חכמי ישראל הריגה של חפים מפשע, ולכן ביקשו למצוא צדק מסוים במעשה שמעון ולוי במציאות הספציפית שבה הוא נעשה. כך או אחרת, יעקב אבינו כאמור לא קיבל הסברים אלה.
כוחות צה"ל, שעושים מאמצים רבים להימנע מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים בלחימה, הולכים בדרכו של יעקב
שיטה ייחודית ושונה למהר"ל מפראג, הסבור שבני יעקב עשו כדין בהכותם את כל אנשי העיר, שכן הייתה זו מלחמה בין עמים, ובה מותר, לדבריו, לפגוע בכל אחד מהעם האויב: "כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות" (גור אריה לד, יג).
בזמננו יש רבים שדורשים שכמעשה שכם יהיה גם מעשה עזה. הם פוסקים כשמעון ולוי ולא כיעקב, רואים בדברי המהר"ל את חזות הכל, ולומדים ממנו הלכה כללית המתירה דמם של אזרחים בהיותם מהעם העוין. זאת למרות שדבריו הם דברי פרשנות ולא הלכה, ולמרות שכל שאר הפרשנים לא סברו כמוהו.
יצוין שאף המהר"ל עצמו בפרשתנו סבור שיש להיזהר בהריגת האויב. לפני פגישת יעקב עם עשו נאמר: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ", ורש"י פירש: "ויירא – שמא ייהרג, ויצר לו – שמא יהרוג אחרים". המהר”ל מסביר שכוונת רש"י היא להולכים עם עשיו "שאף שמסתמא באו להרוג, ולכן מותר היה לו להרגם מ"מ שמא לא באו כלל בכוונה להרוג", והם בגדר חוטאים בשוגג.
כוחות צה"ל, העושים מאמצים רבים להימנע מפגיעה באזרחים שאינם מעורבים בלחימה, הולכים בדרכו של יעקב. אף הוא לא היה נמנע מלהילחם בעשיו במקרה שהדבר היה הכרחי, אולם היה צר לו אם יפגע באנשים שאיתו והעדיף שלא לפגוע בהם. הם ממשיכים בדרכי יעקב, שמתח ביקורת נוקבת על שמעון ולוי שהרגו את כל אנשי שכם. יה"ר שיתקיים בהם: "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָ-הּ" (תהילים קלה, ד) ו"גָּאַל ה' אֶת יַעֲקֹב".
