יום כיפור שלי

יום כיפור שלי 1

יום כיפור תשל"ג. אוקטובר 1973. רכבים צבאיים נוסעים ברחובות בני ברק. מי היה מאמין- רכבים בבני ברק ביום כיפור. עד זמן תפילת נעילה כבר גויסו מרבית המתפללים, ובקושי נשאר מניין לנעילה. בלית ברירה פונים אלי שרידי המניין שטרם גויסו, בעוד אנו מסתתרים במסדרון צר וחשוך ששימש כמקלט לשעת חירום בבית הספר 'מעלות' בבני ברק, ומבקשים ממני להיות שליח ציבור, ואני בקושי בן 14. 'אין ברירה' הם אומרים, 'גייסו את כולם, אין מי שייגש, ואנחנו יודעים שפעם היית ילד מקהלה אצל איזה חזן, אז אתה בוודאי זוכר את המנגינה של נעילה'. התותחים בחזיתות רועמים, ואני ניגש מול הקיר במסדרון הצר והחשוך, וברגליים רועדות ובגרון יבש מנסה לומר 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה' בניגון המסורתי של נעילה.

יום כיפור שלי 2
יום כיפור בגבעת שמואל. שנים רבות חלפו מאז אותה תפילת נעילה במסדרון הצר והחשוך. שיבה כבר זרקה בשערינו, ונכדינו כבר יושבים לצדינו בבית הכנסת, נרגשים ומבינים בחושיהם הילדותיים החדים שזה יום מיוחד. אני עוטה עליי את הקיטל הלבן שהוריש לי אבי ז"ל, מתכונן לגשת לעמוד לתפילת מוסף. בסמוך אלי יושב יוסל'ה, שכבר עבר את התשעים. שרוולי חולצתו מופשלים, ומזרועו השמאלית בולטת למרחוק כתובת הקעקע עם המספר. משם. בדרכי לעמוד התפילה לוחש לי יוסל'ה- 'אבי, כשתגיע ל'מי במים ומי באש..מי בחרב ומי בחיה…מי ישקט ומי יטרף…' תסתכל על המספר. אני הייתי שם, על הרמפה, ראיתי בעיניים שלי איך זה עבד, הסלקציה הזו…הייתי שם אבי…תזכור…זה קרה….".

יום כיפור שלי 3
לא הרחק מיוסל'ה יושב ישראל שריר, איש חינוך ותיק שסיפור חייו המדהים והמרתק הונצח בספר 'הילד שלא יכול היה ללכת, רץ..'. בעודי עסוק בהכנות האחרונות לקראת תפילת מוסף ניגש אלי ישראל ואומר לי: ' המראה הזה של בעל תפילה במוסף של יום הכיפורים מחזיר אותי תמיד ליום כיפור ב 1942. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את סבי יהושע שרייר הי"ד. הוא היה אז כבר בן 84, וניגש לעבור לפני התיבה בבית הכנסת בגטו בוקצ'ובצה, שבאזור סטניסלבוב באוקראינה, לשם גורשנו מביתנו שבעיירה הקטנה ז'ורוב. אני הייתי ילד בן שש, כשלפתע באמצע תפילת יום הכיפורים , בעוד סבא עומד לפני העמוד, פרצו האוקראינים והגרמנים לבית הכנסת. אבא זרק אותי מיד דרך החלון וקפץ אחריי. המראה האחרון הזכור לי הוא של סבא עטף בטלית וקיטל, עומד לפני העמוד. זמן קצר אחר כך כבר לא היה בין החיים…"

יום כיפור שלי 4
"…יומיים חגגנו כך את ראש השנה. יום אחרי יום ישבנו במחסן הדחוס, מונות ופורטות זיכרונות מאכלים. וכשחלף ראש השנה רצינו לדעת מתי מתחיל יום כיפורים. 'נגיד לכם', נענו הבחורים לבקשה. הם אמרו לנו. חולפים על פנינו בעגלה מרוקנת בעוד אנחנו דוחפות את שלנו כשהיא עוד מלאה. 'זה הלילה. הלילה מתחיל יום כיפורים'. המשכנו ללכת. פרקנו את הפסולת מעל העגלה וחזרנו אל המחנה לעמוד במפקד הערב.
ערב יום הכיפורים. עד שנגיע למפקד ונקבל את פרוסת הלחם של היום כבר ירד הערב וכבר לא נוכל לאכול. בבית בשעה הזו היינו יושבים סביב השולחן, אבא לבוש בקיטל לבן ואימא בשמלת הכלולות שלה, שמלה לבנה וארוכה. חלה מיוחדת נאפתה,אותה טבלנו ברוטב עגבניות סמיך ומתקתק, בתוספת עוף ומרק…

עמדתי עם כולם בתור לחלוקת הלחם. את הפרוסה שלי הכנסתי קרוב אל חזי מתחת השמלה הדקה. בבוקר לא עמדתי בתור לחלוקת התה. לא היה טעם. רק בלעתי את הרוק שמילא את פי למראה הבנות הלוגמות בזו אחר זו.
היום עבר לאיטו עד שהגיעה השעה לצאת ולרוקן את העגלה. צעדתי מאחורי העגלה דוחפת אותה בשתי ידי,ומרגישה עם כל פסיעה את פרוסת הלחם הדופקת בי תחת השמלה.
את הבחורים פגשנו הפעם ממש אצל ערמות האשפה. הם רוקנו את העגלה ודיברו אלינו תוך כדי עבודה. 'צמתן היום ?, אנחנו מצטערים, ממש מצטערים, אבל כנראה טעינו בחשבון, יום הכיפורים לא היה היום. הוא מחר'.
כבר ערב. לא אספיק לאכול את הפרוסה הצמודה לליבי. יום כיפורים נוסף כבר מתחיל. שוב עמדתי בתור לחלוקת הלחם. מצרפת פרוסה נוספת לפרוסה שכבר מונחת סמוך לחזי.
יום הכיפורים הזה היה קשה מיום האתמול. חלושות, בקושי הצלחנו לדחוף את העגלה, מצפות לחשיכה, לרגע שנקבל עוד פרוסה ונוכל לאכול את שלושתן.
'אנחנו לא יודעים מה קרה, כנראה טעינו שוב. היום לא היה יום הכיפורים ואנחנו לא יודעים אם הוא מחר או מחרתיים. איבדנו לגמרי את החשבון'.
רגליי נרעדו. התכופפתי מעל ערמת האשפה, מתקשה להמשיך ולהזדקף. הכנסתי יד אל השמלה להוציא את שתי פרוסות הלחם המחכות שם.לא,אני אחכה עוד
קצת ,עד חשכה.
הרמתי את עיניי למעלה אל השמיים האפרוריים. 'אנא', מלמלתי בשקט, 'אנא עזור לי בדבר אחד קטן: צמתי שלושה ימים, בבקשה ממך עשה שאחד מהם יהיה באמת יום הכיפורים'.
לא דיברנו בינינו. האכזבה הייתה מרה מדי.גם שנים אחר כך עדיין לא דיברנו, לא רוצות לחזור לזיכרונות הצובטים כל כך. ומששבתי אל הזיכרונות והתחלתי
לספר ,הרימו השומעים גבה: 'את בטוחה ?בבירקנאו צמתם שלושה ימים ?"

לספר ?להפסיק ?לחזור אל השתיקה ?אני בטוחה במה שאני אומרת ? אני לגמרי שפויה ?"
[מתוך ספרה של שרה טסלר 'שני חיי שרה', בהוצאת מכון שם עולם, כפר הרא"ה,תש"ע]

תשע"ה