המקום אינו רק ציון גאוגרפי

ספר דברים פותח בנאומו של משה תוך כדי ציון של מקומות שונים: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב". המדרש סבור, שרשימת המקומות נכתבה כתוכחה לעם ישראל:
"בעבר הירדן, מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן במדבר, מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר בערבה, מלמד שהוכיחם על מה שעשו בערבות מואב מול סוף, מלמד שהוכיחם על מה שעשו על הים …"
המדרש מזהה כל מקום עם חטא אחר. אמנם אין סדר כרונולוגי, ויש חטאים שמקומם מוזכר ויש שהמקום רומז לחטא. זו פתיחה לנאום, שיהיה מורכב מתוכחה על אירועי העבר, שמטרתו ללמוד לקחים מן העבר לקראת חידוש הברית בערבות מואב.
אולם ניתן להסביר אחרת. לא במקומות שונים מן העבר עסקינן אלא בציון מקום מדויק שבו עומד משה ונואם לעם. הרש"ר הירש זיהה פער בין תחילתו של הספר, שבו עומד משה ומוכיח את העם תוך ציון מדויק של המקום, לבין סופו של ספר דברים, המתאר את מותו של משה והבאתו לקבורה ודווקא שם נעדר המיקום המדויק: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ … וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". (לד,ו) וזו לשונו:
"הן משה רבינו נפטר לעולמו, ובמותו לא השאיר אחריו לא מצבת זיכרון ולא עמוד של כבוד ולא שום מזכרת ארצית; אפילו קברו לא יזכיר אותו לדורות; כל מהותו הגופנית של משה רבינו נסתלקה בשעת מותו. רק המקום ששמע את דברו האחרון לעמו נמסר לזיכרון בכל הדיוק האפשרי; וכאשר יבוא לשם נין ונכד של דור המדבר, הוא יקלוט במקום זה את הד דברו של משה, וכך יתעורר לבו ללכת אחריו בנאמנות, ולהמשיך את מפעלו בקרב עמו"
כמה טראגי שאין למשה מקום קבורה או מצבת זיכרון. משה לא זכה למה שזכו האבות, למקום קבורה ידוע. אמנם, משה לא השאיר אחריו קבר או מצבה, אולם הפקיד ביד ישראל את המקום המדויק, שבו הנחיל להם תורת חיים וחידוש הברית. ושמא ניתן לחזור להסבר הקודם, שהכתוב מתאר מקומות שונים מן העבר אבל לא כתוכחה לעם, אלא כדי להדגיש, שמנהיגותו ואישיותו של משה נרקמה ועוצבה, מהחוויות של אותם מקומות, בדומה למה שכתב טשרניחובסקי: "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ."
דברים תש"פ