"… משה אמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עבירה שעברתי – תכתב אחרי. שלא יהו הבריות אומרים: דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטווה" (ספרי דברים כו)
הגזרה הקשה שנגזרה על משה שלא ייכנס לארץ, וימות במדבר, על חטא פעוט ביחס לעונש, מעלים שאלות קשות. חז"ל בדברים הנ"ל, אינם מתייחסים לשאלות שכר ועונש, אלא לשאלת הכתיבה, הפרסום, ויצירת מורשת דמותו של משה לדורות.
הם, כיוצרים המעלים על הכתב את התורה של דורם, מנסים ללמוד מדרכיו של הקב"ה. מה נכנס לתורה? מה לא נכנס? מה הם השיקולים? הרי ברור שהתורה אינה ספר היסטוריה, ואינה ארכיון של כל המעשים והדברים שנאמרו במדבר, אלא רק של הדברים שחשוב להעביר לדורות הבאים.
מדוע צריך 'להכתים' את שמו של משה, המנהיג הדגול, ועוד בחטא שהוא לכאורה זניח?
המדרש מציג את הדברים כבקשתו המפורשת של משה, המבין שדווקא פרסום הדברים מחזק את אמינותו כמנהיג וכמנחיל התורה לדורות. משה לא מסתיר דבר. אפילו חטאו שלו נחשף וממילא – אי אפשר לייחס לו זיוף בדברי ה' ושינוי התורה משמיים.
המדרש מביא משל: "משל למלך שגזר ואמר כל מי שאוכל פגי שביעית יהיו מחזרים אתו בקנפון (מציגים אותו בשדה). הלכה אשה אחת בת טובים, לקטה ואכלה פגי שביעית, והיו מחזרים אותה בקנפון. אמרה לו: בבקשה ממך אדוני המלך, הודיע סרחוני. שלא יהו בני המדינה אומרים: דומה שנמצא בה דבר ניאוף, או שנמצא בה דבר כשפים. הם רואים פגים תלויים בצווארי ויודעים שבשבילם אני מחזרת."
המשל מעלה היבט נוסף. החשד שעשוי להתעורר במשה, הוא לא רק בשאלת אמינותו כשליח של הקב"ה, אלא גם בהבנה שעלולים להשליך ממותו במדבר, למותם של אחרים במדבר. אולי גם הוא חטא בחטא שלהם? אולי גם הוא מאס בארץ חמדה כמו דור המדבר?
"כך אמר משה לפני המקום: עבירה שעברתי תכתב אחרי. אמר לו הקב"ה: הריני כותבה, שלא היתה אלא על המים שנאמר (במדבר כז יד) 'כאשר מריתם פי' וגו'. […]"
בשפה של ימינו – משה מבקש שקיפות. משה מבקש שהטעות שלו תיכתב. כשהעם חושד שהמנהיג שלו מסתיר ממנו דברים חמורים, הוא מאבד אמון לא רק במנהיג, אלא בכל מה שהמנהיג מייצג. משה מבין זאת, ומבקש שחטאו ייכתב בתורה. כי האמון בתורה, האמונה במטרת חייו של משה, חשובה משאלת הדימוי העצמי שלו. ובעצם – הכנות הזו רק מחזקת את דמותו בעיני הדורות, ולא חלילה להיפך.
ואתחנן תש"פ
שקיפות אני מבקש
השארת תגובה