להיות תמים זה טוב?

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת, כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף… תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים יח, ט-יג). 'פסוקים מוזרים'…….
מדוע תמימות קשורה לשלילת השפעתם של ה'טיפוסים' הללו (מעביר באש, קסם, מעונן, מנחש, מכשף)? ומדוע מוגדרת התמימות כשלילה של משהו ואין התורה מציעה לנו הגדרה חיובית למושג תמים?
הפרשנים הקלאסיים אכן מציעים הגדרות חיוביות. ציות מוחלט (אבן עזרא) או עיסוק שכלתני פילוסופי שמטרתו לשכנע אותנו בכזב ובחוסר התועלת שבמעשי הכישוף (הרמב"ם). אני מתחבר לפרשנותו של הרמב"ן הנותנת מענה לכל התמיהות דלעיל. "שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כול והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות… ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים".
אנו מצווים לא להזדקק לגורמים מתווכים מכל סוג ביחס שלנו לקב"ה. תמימות הינה שלמות, שלמות לא רק במצבו הרוחני של האדם אלא במובן של 'שולם' עם הקב"ה. אין כוח בעולם שכדאי לנו להטיל את יהבנו עליו, כל ניסיון להישען עליו ככוח ולא כשליח גובל בסוג של 'עבודה זרה'.
בימינו ובכל דור, יש הנזקקים 'לידענים' מכל סוג (=המכנה המשותף לכל הטיפוסים שהוזכרו לעיל בפסוק) כגורמים מתווכים בינינו לבין הא-ל, זו אינה תמימות. התמימות המקראית אינה דורשת להיות נאיבי או 'אסקופה נדרסת'. על יעקב אבינו לא ניתן לומר שהיה 'איש תם' כמשמעות המילה בימינו. אין לומר שהיה נאיבי או שנתן לאחרים לנצלו. אדרבא, הוא היה ההיפך מכל אלו. ברם, הוא לא עשה 'ברוגז' עם הקב"ה בשום שלב מחייו הסוערים על אף שהגורל זימן לו הרבה הזדמנויות לכך. הוא חי בשלמות עם קונו. בשל כך הוא מכונה 'בחיר האבות' ורק ממנו יצא עם ישראל.
ההגדרה החיובית של מושגים נשגבים אינה יכולה לתאר באופן שלם את מהות המושג לעומקו, כמו ההגדרה הנגטיבית. זו תופעה הקיימת גם בניסיון להגדיר פוזיטיבית מונחים עצומים אחרים כמו שבת או אלוקות. לדוגמה: רק אם לא תעבור על אין ספור האיסורים של שבת תבין את מהותה…. ובאנאלוגיה- אם לא תזדקק לאין ספור הכוחות המתווכים בקשריך עם הא-ל תבין את מהותה של התמימות.
(שופטים תשפ)