יאיר נווה אלוף (מיל.), לשעבר סגן הרמטכ"לפרשת כי תצא עוסקת, גם היא, בדיני מלחמה אך מזווית אחרת מזו שעסקה בה פרשת שופטים.
פרשתנו עוסקת במעשה המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט, לעומת הזווית הציבורית – ממלכתית בה עסקה פרשת שופטים.
בין המצוות הרבות בפרשה בולטות שלוש סוגיות של הפרט במלחמה; כיצד על הלוחם לנהוג באשה יפת תואר ממחנה האויב שמצאה חן בעיניו, דיני היגיינה במחנה ובסוף הפרשה מצוות זכירת עמלק והציווי למחות את זכרו מתחת לשמים. מדוע מפרטת התורה דווקא מצוות אלה והאם יש קשר ביניהן.
הפרשה הקודמת דיברה על עם ישראל היוצא למלחמה. על הציבור, על האומה. לא על הפרט. עתה,
לאחר שהציבור והמנהיגים ניפו את אלו שלא היו ראויים להילחם, המחנה הנלחם הוא אחד. אין יותר משמעות לפרט. רצון ותחושות האדם הפרטי מתבטלים אל מול צרכי הכלל והאומה. כך זה מופיע בתורה וכך זה גם כיום. לאחר קביעת מטרות המלחמה והקרב כולם מחוייבים אליהן, בלי ערעור. השאלה – אם במלחמה הפרט מבטל את עצמו, אולי מתבטלים גם ערכיו שלו?.
במלחמה הפרט חשוף ליכולת לאנוס ולבזוז ולהביא את כל יצריו הרעים לידי ביטוי, לכאורה באישור הרמה הממונה והנסיבות. ״במלחמה כמו במלחמה״.
בפרשת כי תצא אומרת התורה – ״שלילי״. סביבת המלחמה מתירה אומנם לכלל לבצע משימות שאינן הומניות, אך הפרט נדרש כל הזמן לחדד את ערכיו כלוחם יהודי. ללוחם היהודי יש קוד אתי.
לכן הדיון הראשון הינו בעבירה הנפוצה ביותר בשדה הקרב – אונס נשים במחנה האויב. אומרת התורה, מותר לך לחשוק באשה יפת תואר, אולם עליך להתאפק. קח אותה לביתך, תן למשפחתך להכיר אותה ולשאול אותך את השאלות הקשות. אם אחרי כל זה עדיין תרצה בה, אזי קח אותה לאשה באופן מסודר על ידי חופה וקידושין.
בנושא זה הדיון הוא במעגל שבין הלוחם הפרטי למשפחתו ולסביבה הקרובה. התורה מחייבת אותנו להיות רגישים ולזכור שגם לנו יש אשה, הורים וילדים שמחכים לנו ובטוחים בערכינו כלוחמים.
באמצע הפרשה הדיון הינו על הפרט מול עצמו וחבריו. ״כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע״ – מסביר הספרי: ונשמרת מעבודה זרה, מגילוי עריות וערווה ומשפיכות דמים.
התחומים האלה הם הבסיס של כללי ההתנהגות הבסיסית שלנו וגם במלחמה יש להקפיד על כך.
לכן, אפילו על כיסוי הצואה יש להקפיד. על השפה ועל ההתבטאות צריך להקפיד, על התייחסות לחברים ולמפקדים, ואפילו על הרכוש.
בשדה הקרב רואה התורה את ״הרעות״ כערך עליון השומר את המחנה קדוש ומנצח. כאז גם היום.
אנו מכירים לא מעט צבאות בהם חיילים ברחו בשדה הקרב או ירו במפקדם בגב. לא במחנה העברי.
בסוף הפרשה אנו עוסקים במצווה החלה על הפרט בהקשר הלאומי. הפרט מול האומה. על הפרט לזכור לנצח שתמיד מחכה לנו בקצה הדרך איזה עמלק.
התורה מדגישה דווקא ״ והיה בהניח ה׳ אלוקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה׳ אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח״.
דווקא אחרי שאנו יושבים שלווים בארצנו, עלולים אנו לחשוב שאין יותר בעיות, אנחנו ככל הגויים וכל העולם פתוח לקראתנו.
אומרת התורה; עמלק השונא את ישראל סתם, הוא אשר ממציא את האנטישמיות בכל דור מחדש. עמלק הוא זה אשר מחכה לנקודת החולשה שלנו ואז שש לתקוף אותנו ולנסות להשמידנו.
על הפרט לזכור ולא לשכוח זאת ולהבין שכל דור והעמלק שלו. על הפרט לזכור שקיומנו אינו מובן מאליו ולכן נדרש כל אחד מאתנו לתרום עוד ועוד לצרכי הכלל והמדינה.
עלינו להאמין בצדקת דרכנו ולהמשיך ולדבוק רק באלוקינו ובכוחנו.
(כי תצא תשעה)
