תפילה בלשון הראויה לה

עד אנשי כנסת הגדולה, לא היה נוסח קבוע או זמנים קבועים לתפילה וכל אחד התפלל כשרצה ובנוסח שרצה. לדעת הרמב"ם, משהגיע עזרא, וראה שלשון העם משובשת, ואין אדם יודע לנסח את דבריו היטב בלשון הקודש, הוא ניסח שמונה עשרה ברכות לתפילה, כדי שכולם יאמרו אותן בשווה. המיוחד בשמונה עשרה ברכות אלו הוא שיש בהן "שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן" (הלכות תפילה א, ד).
הרמב"ם מדייק שהברכות שתיקן עזרא הן "אבות לכל חפצי איש ואיש". כלומר, מדובר בעניינים כלליים שכולם זקוקים להם. מכאן הפתח להלכה שיביא בהמשך, שאם יש לאדם בקשה אישית הוא יכול להוסיף אותה בברכה שעוסקת בעניין הזה (שם ו, ב-ג):
"אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף. כיצד? היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו, היה צריך לפרנסה מוסיף תחנה ובקשה בברכת השנים, ועל דרך זה בכל אחת מהן."
זו האפשרות הראשונה ולדעתי גם המועדפת. אפשרות אחרת שמזכיר הרמב"ם היא להוסיף את הבקשות האישיות בברכת שומע תפילה. באחרונים מובא שאם אדם זקוק להאריך בתפילת היחיד שלו, עדיף שיאמר אותה לפני אמירת 'יהיו לרצון' שבסוף התפילה (משנה ברורה קיט, ס"ק יב).
ואולם, דומני שעל אף ההיתר להוסיף תפילה אישית, יש ללמוד מדברי הרמב"ם תנאי חשוב לכך. הרמב"ם כותב שאדם יכול להוסיף בברכת 'רפאנו' בקשה אישית אולם זו צריכה להיאמר "כפי צחות לשונו". דבריו אלה משיבים אותנו אל תקנת נוסח התפילה על ידי עזרא שנועדה לסדר את לשון התפילה "בפי כל וילמדו אותן, ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה" (שם א, ד). כלומר, לדעת הרמב"ם, לפני הא-לוהים אין להתבטא בצורה עילגת. אדם צריך לסדר את דבריו בצורה צחה וראויה, מדודה ומדוייקת. אין לפנות לא-לוהים בשפת רחוב. אדרבה, חלק מתקנת עזרא היתה שאנשים ילמדו כיצד להתפלל בלשון ראויה.
משום כך, מסופקני עד כמה היה הרמב"ם שמח לראות אנשים המדברים עם א-לוהים בלשון עממית בתפילה ובהתבודדויות, מספרים לו עד כמה הם אוהבים אותו. אמת, א-לוהים שומע תפילת כל פה, והתפילה מגשרת על הפער העצום שקיים בינינו ובינו, ועם זאת תמיד יש לזכור: הפער קיים, א-לוהים בשמים ואנחנו בארץ, ועל כן יש לשקול היטב את המלים שאנו מוציאים לפניו בתפילת היחיד, שלא תצא תפילתנו קלקלתנו.
ואתחנן תש"פ