הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)הרב מאיר בר-אילן, מחשובי מנהיגי תנועת המזרחי, ממנהיגי המדינה העברית הראשונים, ודמות חשובה ביותר בתולדות התנועה הציונית, היה, כנודע, בנם של קדושים. בנו הצעיר של הנצי"ב, שזכה לקבל תורה מכל גדולי ליטא, ביניהם ר"ח מבריסק, ר' אליעזר גורדון, וסבו – רי"מ אפשטיין, בעל ערוך השלחן.
כבר בגיל 32 היה מזכיר המזרחי העולמי, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה היה ממקימי וממבססי תנועת המזרחי בארה"ב. לאחר מכן עלה ארצה, והיה מהמנהיגים האידיאולוגיים המרשימים ביותר, והמלומדים ביותר, שקמו לציונות הדתית.
את עיתונו, העברי, הוציא לאור בשני גלגולים. ראשית, בברלין, ולאחר מכן בארה"ב.
כך נכתב במאמר המערכת שלו לחג השבועות, לפני מאה שנה בדיוק (שנה עשירית, גליון יט):
"ושוב אנו חוגגים את יום הבכורים, חג הקציר, זמן מתן תורתנו. חג אחד שהוא שנים. חג הארץ וחג התורה. כעם-הטבע, הקשור לאדמה, המרטיב אותה בזעת אפו, המוציא לחמו מן הארץ, ידע העם העברי לחוג את יום הבכורים, את חג הקציר. וכעם הספר, עם הרוח, ידע גם לחוג את זמן מתן תורתו. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" כתוב בספר תורתו. ארץ ותורה היו אצלו שני מושגים שהם אחד; בשר ורוח, גוף ונשמה. "לא על הלחם לבדו יחיה העם" – שנוי בספר חייו.
ובשעה שחגג את חג הארץ; בשעה שקרא לששון ולשמחה למראה הכרים הירוקים, העמקים העטופים בר והאילנות המבכרים פירותיהם – לא הסיח את דעתו גם מלחוג את חג התורה.
ולא ימים מיוחדים קבע לשני החגים האלה, אלא יום אחד, זמן אחד.
"יום הבכורים" הוא גם "זמן מתן תורתנו". להודיעך, שאין העם העברי מפלה בין ארץ ותורה; אין הוא קובע להם תחומים בחייו. התורה והארץ כרוכים אצלו בחייו וגם במועדיו.
וסמלי הוא הדבר, כי גם בימים אלה אנו חוגגים את חג הארץ וחג התורה בפרק אחד. זמן מתן תורתנו חל בימים אלה בזמן מתן ארצנו. עוד אנו חוגגים את חג ההחלטה באספת השלום; עדיין מצלצלת באזנינו הקריאה הגדולה: ארץ ישראל לעם ישראל, שיצאה מסן-רימו (ב-24 לאפריל 1920, שבת אחרי-קדושים, ו' אייר תר"פ, החליטה ועידת סן-רמו למסור את ארץ ישראל למנדט בריטי, לטובת מימוש הצהרת בלפור שנמסרה פחות משלוש שנים קודם לכן, צ"ה); עוד אנו הולכים בסך וחוגגים בהמון את נצחוננו הלאומי – וזמן מתן תורתנו הגיע.
ומתכנסים אנו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ושומעים שוב אותם הדברים, עשרת הדברות, החרותים באש שחורה על גבי אש לבנה. והדברים עתיקים וחדשים כנתינתם מסיני. וקולם, קול חוצב להבות אש, הולך מסוף העולם ועד סופו. ומתמזג הקול בדרך הלוכו עם בת הקול, שיצאה מסן רימו ותלויה עדיין בחלל העולם – והדברים מתלכדים לחטיבה אחת, למאמר אחד:
ארץ ישראל ותורת ישראל לעם ישראל!"
בעמוד האחרון של הגליון, מובא נאומו של הרב בר-אילן עצמו, בכנס בי"ד אייר בניו-יורק, בהתייחסו גם למאורעות תר"פ, שהתחוללו בארץ ישראל במקביל לוועידת סן-רמו, וגרמו להרוגים רבים בתל-חי (טרומפלדור ביניהם, כמובן), ירושלים (ביניהם ר' שמולייזר הנגר והאדמו"ר מרחמסטריווקא), מלחמיה, יסוד המעלה, ועוד).
"בתוך יתר דבריו התעכב הנואם על העובדות המעציבות שקדמו לסן-רימו, הפרעות בארץ ישראל, שהתחילו כבר להשחיר בעננים כבדים את שמי עמנו. מסקנת דבריו היתה, כי דווקא עכשיו בשעת נצחון גמור לעמנו אסור לנו לאחוז את עיננו בסיסמאות גבוהות ובמימראות מצלצלות בלבד, המסיתות תדיר את דעתו של האדם מהעבודה הקשה והאחראית של יום-יום ה"גאולה", שכל-כך מתריעים עכשיו עליה ברחובה של עיר. … אינה ניתנת לעם ישראל למחצה, לשליש ולרביע, ואסור לנו לדרוש תמיד את המלה הזאת כמין חומר. עומדים אנו עכשיו בשעת "אתחלתא דגאולה", והערובה היותר בטוחה לגאולה שלמה היא מסירותנו הנאמנה לעבודה דתית-לאומית בבנין הארץ, מסירות שה"מעשים" יהיו קודמים ל"דברים".
נשא-שבועות תש"פ
