הרהורים על אבהות בצל העקדה

הפער האישיותי בין אברהם ליצחק מאוד נוקב, ומעורר מחשבה. אברהם היה כל חייו פעיל ומצוי עם הבריות, ואנו מוצאים אותו לוחם ומחנך, מתפלמס וחלוצי. מנגד, יצחק בנו מגיב למציאות בצורה כמעט הפוכה, כתמונת מראה של אביו. כך מסביר, לדוגמה, ר' מרדכי יוסף ליינר, מייסד חסידות איז'ביצא, בספרו מי השלוח (לפרשת תולדות):
"ויאמר אליו ה' גור בארץ הזאת, הענין שנאסר ליצחק לנסוע למצרים ולאברהם לא נאסר, כי יצחק הי' צריך להיות תמיד ביראה ולהיות בצמצום, כי הרגיש שצריך לשמור עצמו בזה כידוע, ולכן נאסר לו לצאת. כי מי שצריך לצמצום אסור לו לילך לבקש סיבה לפרנסה, עד שיזמין לו ה' בביתו".
הדיבור על הפרנסה אצל האיז'ביצר עשוי בהחלט להיות מוחל גם על אפיקים אחרים של מעש.
הפער הזה מגיע לשיאו הטרגי, בפועל או בכח, במעמד העקדה. אברהם אבינו הוא העוקד, המרים את ידו עם המאכלת לשחוט את בנו, ויצחק, הוא הקורא "הנני", אך לא קריאה של יוזמה ופעולה, אלא סבילוּת ופשיטת צוואר. מסיבה זו, כנראה, תולה המדרש את הנסיון של העקדה דווקא באברהם, שנדרש לפעול בניגוד מוחלט לצו מצפונו ולמערכת אמונותיו, ולכבול את כוחות הפעולה שלו למען משימה א-להית כל כך זרה וקשה.
יצחק המהורהר, שממעט לדבר לאורך כל המפגש שלנו איתו בתורה, ושהתורה מקדישה הכי פחות זמן לענייניו אל מול שני האבות האחרים, הפך לשֹה שמסמל תום וזכּות שמעבר למעלת אדם. על רקע זה נשמעים היטב הדברים הבאים:
"כשהתחיל להנהיג עדה בדרכו המיוחדת לו, ולא היה נוהג כאביו שהיה לומר כל יום מדרש עם החסידים, שאלוהו חסידיו הגדולים […] מדוע אינו מרבה לומר תורה כאביו זצ"ל? השיב להם: על אליהו הנביא נאמר 'איש דורות שנים עשר ראו עיניו'. ומה החשיבות בדבר? אלא 'ראו', כלומר נראה בעיניו התנהגות של שנים עשר דורות, אשר בכל דור יש מנהיג אחר שדרכו שונה מדרך קודמו".
כך מובא בספרו של נטע בנארי, הצדיק השותק. גיבור הסיפור הוא ר' מרדכי מנחם מנדל קאליש מוורקי. בניגוד לאביו, ר' יצחק מוורקי, היה ר' ממ"מ נמנע ככל האפשר ממגע עם הבריות, ובפרט עם חסידיו. גם לאחר שנכפתה עליו הנהגת קהילתו, עשה ככל יכולתו שלא להתראות בפני חסידיו כאדמו"ר מן המנין, ולא נהג בהם שררת מנהיגות. בפירושיו הבודדים שהותיר ניתן לראות כיצד הוא משתף את קהל עדתו ביסורי המנהיגות ובכובד האחריות שלו.
כך ביחס לדרשת שמעון העמסוני (פסחים כב, א ובמקומות נוספים), שכיון שהגיע ל'את ה' א-להיך תירא' חדל מלדרוש את כל ה'את'ים בתורה: "כאשר הגיע ליראת שמים, לא יכל לדרוש יותר מפחד ה' והדר גאונו" (הצדיק השותק, עמ' קלא).
דרשה מופלאה שלו מצביעה על מדרגת התפשטות הגשמיות עד כדי ניתוק מהעולם כולו.
"בפרשת העקידה, 'והנה איל אחר נאחז וכו' ', אמר בלה"ק 'איין אנדערער איל', כלומר איל אחר (אחֵר, ולא אחַר, צ"ה). ופירש ה'ישמח ישראל' בזו הלשון: פירוש דברי קדשו הוא כי בעיני אברהם אבינו ע"ה לא היה יצחק בנו נחשב רק לאיל, ולא היה שינוי בין לקיחתו של יצחק לעקידה לבין לקיחתו של האיל לעקידה, אחרי כי היה רצון הקב"ה לשחטו, היה יצחק בנו היחיד והאהוב נחשב בעיניו אז כמו איל להקרבה" (שם, עמ' קלב).
אין כאן רמיזה לחוסר אהבה של אברהם כלפי בנו, או לאפאטיות כלפי המציאות, כי אם הכרעה תודעתית, שרצון הא-ל איננו מצוי במפלס אחד של שיקולים עם המציאות הארצית, כולל זו של אהבה מוחלטת בין אב לבנו. נוצר אצלו העתק מהאישיות האתית לאישיות דתית מוחלטת.
שאלה גדולה היא, כמובן, מה מתחולל בנפשו של יצחק שהיה עד מכלי ראשון לנכונות אביו להקריבו, והאם ניתן לשוב למציאות הארצית אחרי חוויה כל כך עוצמתית ומטלטלת.
יתכן למצוא אולי רמז לעמדתו של האדמו"ר ביחס להעתק המדובר ולקשרי האישיות שלו עם אביו מולידו, בדמות דיבתם של האחים הרעה, אותה היה מביא יוסף בפני אחיו. האדמו"ר הסביר שאל להעלות על הדעת שיוסף היה מרכל על אחיו, אך הנהגתו האישית הייתה כה מרשימה, שאחרים היו נדמים רעים לידו. ממילא, השאלה, כמובן, מה חטאוֹ בזה. תשובת האדמו"ר: "חייב הצדיק להצניע דרכו ומעשיו הטובים, אפילו מאביו" (שם, עמ' קמ). ההנהגה הדתית כאן חוזרת לקבל משמעות אתית בעייתית, וממילא תובעת פרשנות מחודשת של שני מעגלי החיים הללו.
אנו מוצאים אותו גם מעיר שם על כך שמעלת שבט לוי שלא חטאו בעגל הייתה ש"לא התיחסו אחר אבותיהם", שהרי נאמר בהם "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו", והיחס המשפחתי לא עצר בעדם מלבצע את המשימה הא-להית, וממילא, בזה ניצלו מן החטא. עם זאת, חוסר התייחסותם אחר אבותיהם גרמה לכך שהם חוללו שבט, הולידו מסורת משפחתית של דבקות דתית, והדברים ארוכים.
(וירא תשס"ו)