סולם יעקב

בפרשה הקודמת הסברתי את המשמעות הנצחית של ברכות יצחק ליעקב ועשו, משמעות שתלווה את צאצאיהם לאורך כל הדורות. יצחק טמן בתוך ברכת עשו תנאי משמעותי שנועד לשמר את אמונתם של צאצאי יעקב לדורותיהם בדרך הקשה, ואכן בהיבט לאחור אנו מגלים שכך קרה בכל הדורות הקודמים, וכך כנראה יקרה גם לכל הדורות בעתיד. "אמר ר' שמעון בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי, בראשית ל'ג ד'), בכל פעם שעם ישראל נחלש באמונה ופונה לעולם הגשמי, מתקיים התנאי "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כ'ז מ'), ומשניתנה הרשות למשחית עם ישראל נענש קשות, ובשל צרותיו מתאחד תחת כנפי האמונה בהי"ת.

מחשש לחיי יעקב, רבקה לחצה על יצחק שישלח את יעקב לקחת אישה מבית אחיה "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (שם מ'ו). יצחק קורא ליעקב ומצווה אותו "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" (שם כ'ח ב') ובכך פותר את הסתירה בין הציווי "לא תריד" ובין "היה גביר לאחיך" – שיעקב לא היה יכול היה לקיימן בו זמנית, כי היות ומעכשיו הוא עוסק בציווי אביו לשאת אישה, הוא מקיים מצווה ופטור מהמצווה.

בפרשה זו, יעקב מגיע להר המוריה מתפלל ערבית נרדם וחולם על חזיון נבואי, עליו ארחיב בהמשך.

כשהוא מתעורר הוא נודר נדר, "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים" (שם כ'ח כ'-כ'א), קשה להבין את נדרו של יעקב, הרי הקב"ה הבטיח לשמור עליו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ" (שם ט'ו), במקום להודות מיד לקב"ה, לשמוח על כל הברכות וההבטחות שקיבל ישר מפי הגבורה, ובשל כך להפסיק לפחד מעשו, הוא כביכול מציב תנאי "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי"? ניתן להסביר זאת כך: יעקב חשש שבשלב כזה או אחר במסעו הוא חלילה יכשל ולא יעסוק בתורה, דבר שעלול לגרום לו להתערער באמונתו, כמו שאמר הלל הזקן "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (אבות ב' ד'), ממילא ייווצר מצב של "כי תריד" ומיד יתקיים התנאי של יצחק ולעשו יהיה מותר להרוג את יעקב, זאת למרות הבטחת הקב"ה, כי חזקה על יעקב ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (נלמד בגמ' בתענית כ'ג א. לגבי סיפור חוני המעגל מהפסוק באיוב כ'ב כ'ח "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר"). ואם אביו למרות ברכותיו נתן רשות לעשו לפגוע בו, סימן מובהק הוא שגזרה זו חזקה מכל, ולכן החשש שמא יתקיים בו "כי תריד" ובכך יבוא הקץ על כל צאצאיו. וכל כך למה? הרי במהלך השליחות הוא מוגן? אלא שיעקב מבין ששליחותו למצוא אישה היא פתרון זמני בלבד, ותקפה רק עד שימצא אישה.

לפי פירוש זה, אפשר להסביר מדוע יעקב נקב מראש תשלום כה גבוה עבר רחל, תקופה מוגזמת של שבע שנות עבודה אצל לבן "וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כ'ט י'ח) ולא התמקח, שהרי היה יכול להציע ללבן לעבדו תקופת עבודה קצרה עבור רחל ולבסוף להתפשר על תקופה קצרה יותר משבע שנים. ולאחר שהתברר ליעקב שלבן רימה אותו וחיתן אותו עם לאה, ובעד רחל הוא דורש שבע שנות עבודה נוספות "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (שם כ"ז) הוא מסכים מיד בלי שום ויכוח או עמידה על המקח. מסתבר שיעקב יצר מצב בו כל שנות העבודה אצל לבן הם תשלום שעליו לשלם עבור נשותיו, וכך האריך את הפתרון הזמני של ופרס את השליחות שקיבל מאביו על פני ארבע עשרה שנה נוספות שבהם לא ייווצר מצב של "כי תריד".

בכדי להבין את נדרו של יעקב מזווית נוספת, נחזור חזרה לחיזיון הנבואי אותו ראה בחלום.

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (שם כ'ח י'ב). פרשנים רבים דנים על חלום יעקב הן בנגלה והן בנסתר, רובם ככולם מתייחסים לחיזיון הכולל מתוך הבנה שכל ההתרחשות בו משפיעה על עם ישראל עד לאחרית הימים. אך לי היה קשה להבין את משמעות הסולם כשלעצמו, כביכול ה"סולם" מיותר שהרי מלאכים לא זקוקים לסולם בכדי לעלות ולרדת. לכן חשבתי להביע רעיון נוסף המתבסס על הרמז שכותב האבן עזרא בפירושו על פסוק זה "ודרך סלם להיות סמל". ולהסביר את חשיבותו של הסולם בחזיון החלום. לדעתי הסולם מסמל את מהות האדם ואת תכלית חייו, וממנו ניתן ללמוד מה הוא האדם, מה תפקידו ואיך הוא צריך לנהל את חייו.

נתחיל במהות האדם. המשמעות הבסיסית של סולם באה לידי ביטוי רק כשהוא ממלא את ייעודו, סולם נחשב לסולם רק כאשר הוא ניצב וקצותיו מנוגדים, קצה אחד למטה ניצב על הקרקע והקצה השני נשען למעלה. סולם אשר שני קצותיו מונחים במאוזן על הארץ יכול לשמש כגדר, כמדף, כגשר וכד', ולמרות שניתן לקרוא לו בשם "סולם", בפועל הוא אינו סולם. כך גם האדם, כל זמן שהוא קשור רק לקרקע ולגשמיות, הוא למעשה נחשב לחומר פשוט, בדומה לכל היקום החומרי אשר מסביבו, אבל אם הוא עומד ניצב וקצהו העליון נשען על רוחניות רק אז הוא נחשב אדם.

כשהקב"ה יצר את האדם נאמר בתחילת הפסוק "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (שם ב' ז'), כלומר אדם בבסיסו הוא קרקעי, גשמי, חומרי, הקשור למציאות הנראית. ובהמשך הפסוק נאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (שם), כלומר חלקו השני והעיקרי של האדם הוא החלק העליון הרוחני, הנשמה הנשענת על האלוקות שבשמים, והיא בעצם הדבר שהפך את החומר לאדם חי. "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", סולם שכזה הוא מהות האדם.

בדומה לסולם שיכול להיות יציב רק כשחלקו התחתון ניצב על הארץ וחלקו העליון נשען על משטח יציב, כך גם לאדם כשהוא ניצב על הקרקע (-גשמיות) אך נשען על אמונתו בקב"ה, יש יכולת לעלות בביטחון מעלה מעלה ברוחניות ובגשמיות, וככול שהוא עולה בשלבי הרוחניות הוא מגלה שלבים חדשים וממשיך לעלות עד לגנזי מרומים. לעומת זאת בני אדם המאמינים בחומריות בלבד, דומים לסולם המונח על הארץ, לא משנה כמה שלבים הם יעברו בחייהם, הם יישארו באותו מקום ולא יממשו את תכליתם.

הסולם מורכב משני עמודי בסיס מנוגדים המחוברים ע"י שלבים, סולם בעל עמוד בסיס אחד או סולם ללא שלבים אינו סולם. האדם המשול לסולם מורכב גם הוא משני בסיסים מנוגדים, האיש מצד אחד והאשה מנגד, שנאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם י'ח). ואם שני עמודי הבסיס הם האיש והאישה, השלב המקשר ביניהם הוא האהבה, לא אהבה אחת חד פעמית, שהרי סולם בעל שלב אחד הוא רעוע ולא יחזיק מעמד. סולם יציב הוא סולם מרובה שלבים, שכל שלביו מחוזקים כראוי בהתאם לגובה עמודיו, וכך גם בין בני זוג שכדי ליצור קשר בר קיימא הם זקוקים להוסיף בכל מהלך חייהם עוד ועוד חיזוקים נוספים.

אם נרצה להבין כיצד עושים זאת, כל שעלינו לעשות הוא ללמוד מהסולם. כל מהות הסולם היא נתינה, כי הוא נותן לכל מי שצריך לעלות את האפשרות לעלות בו, ואינו מבקש תמורה כלשהי לנתינה זו, כי זה ייעודו. כך גם ייעודו של האדם הוא נתינה ללא כל קבלת תמורה, (כמו שכתבתי בפרשת חיי שרה) נתינה כזו מולידה אהבה ואהבה מולידה אושר. ומתוך הבנה זו נוכל ליצור גם אהבה לקב"ה ע"י נתינה, לתת לו את כל מה שציוונו מבלי לחכות ממנו לתמורה וכך ניתן להגיע לאושר האמיתי. וכך אומר הרמח"ל: "והנה, מה שהורונו חז"ל הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא" (מסילת ישרים פ"א).

כאמור מהסולם ניתן גם ללמוד דרך חיים. כולנו כמו הסולם מתחילים מהתחתית ומהלך חיינו דומה לטיפוס בסולם. מהלך חייו של אדם אינו מתנהל במישור, אלא ברצף של עליות ומורדות. גופו עסוק בטיפוס אין סופי בכדי לשרוד, להתקדם, ולהטיב עם עצמו. הדבר כלל לא קל, כי כל התקדמות פירושה לעלות ולטפס לשלב הבא, להתרומם מעל קושי שנוצר ולהתאמץ פיזית ומנטלית בכדי להתקדם למעלה. וכאשר הוא מגיע אל השלב הבא, הוא מייד נתקל בבעיה חדשה שהוא צריך לפתור כדי להגיע אל השלב הבא, כך שוב ושוב ללא הרף כל ימי חייו.

גם תהליך החיים דומה לתהליך הטיפוס בסולם. כדי להתחיל יש להושיט את היד כלפי מעלה ולהחזיק כמה שלבים מעל השלב שעליו אנו רוצים לעלות (-שאיפה להתעלות), להביט מעלה ולא מטה (-בטחון בקב"ה מבלי לדאוג מהקושי), לכופף את הרגל (-בלי גאווה ויהירות), ולהניפה מעל הבעיה ולהניחה ביציבות (-באמונה) וללא חשש על השלב שעליו חפצנו להגיע, ואז להתאמץ ולישר את הרגל כי "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (שם ג' י'ט), בד בבד לשחרר את הרגל השניה מהשלב הנמוך יותר, להתרומם ולהתייצב.

כאשר אנו מבינים שברגע שנתייצב מיד ניתקל בקושי חדש איך להגיע לשלב הנוסף, בהתמודדות חדשה וקשה יותר, וזו היא דרכו של האדם הרוצה להתקדם בעולמינו, אזי עם אמונה, בטחון ויוזמה, אין בכך שום בעיה. אך לעומת זאת, מי שמאמין ומצפה שדרכו תהיה תמיד דרך מישור, כאשר אדם כזה יתקל בשלב הקרוב ובקושי להגיע אליו הוא יתאכזב בכל פעם מחדש כי, עד שיחליט להישאר בתחתית.

ויש גם כאלו שחיים בעבר בלבד, מתעסקים כל הזמן בחלב שנשפך, שומרים על הפחדים, הכעסים, השנאה, הטינה והעלבונות, ולא יכולים להשתחרר מהם ואף מטפחים אותם בכל יום מחדש. אלו לא יוכלו להתקדם בחיים, כי אי אפשר להתקדם בטיפוס מבלי לעזוב ולשחרר את השלב הקודם. מנגד נמצאים אלו שכל מבטם אל העתיד, הם מקדישים את כל זמנם לחלומות באספמיה על עתיד וורוד יותר, וממתינים למחר טוב יותר, בו הקשיים יעלמו ואז יוכלו לעלות במעלית  שבדמיונם במקום להתאמץ ולטפס בשלבי סולם החיים, גם הם נשארים באותו המקום ואינם יכולים להתקדם.

כלומר, רק אם נבין שהחיים דומים לעליה בסולם ולא להליכה במישור, וכשכל פעם שנעלה שלב נגיע אל קושי חדש, שהוא למעשה הקושי להתרומם לשלב הנוסף המאפשר לנו להמשיך ולטפס הלאה, וזו היא דרכו של עולם, לא נכעס ולא ניפול ברוחנו מכל קושי. ובכל בעיה חדשה שתצוץ נראה בה רק דבר חיובי, רק שלב נוסף שיקדם אותנו למטרתנו, כפי שנאמר במשנה: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (ברכות מ' ה'). כך נוכל להתקדם בחיים, ברוחנו ובגופינו. כי בכדי להצליח בתכלית החיים, עלינו לעבור את כל השלבים.

מכאן גם ברור שהסולם חייב להיות יציב בשני קצותיו. סולם שמוצב על קרקע יציבה אך אין לו משענת למעלה ייפול מיד, ואילו סולם שמוצב על משטח רעוע למרות שחלקו העליון נשען איתן, לבסוף גם הוא ייפול. כך גם האדם חייב להיות מאוזן ויציב גם בחייו הגשמיים וגם בחייו הרוחניים, ובתנאי שהרוחניות תהיה תמיד למעלה, מעל הגשמיות שלו. על איזון זה נאמר "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון" (אבות ב' ב'), ו-"אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה" (שם ג', י'ז).

חשוב גם להזכיר שסולם שעומד ישר לחלוטין הוא סולם לא יציב, כדי שסולם יהיה יציב עליו לעמוד באלכסון כפוף מעט. כך גם האדם, צריך להיות מעט כפוף, לא להתגאות ולא להזדקף מיוהרה וכבוד, אחרת סופו ליפול.

בנוסף, הסולם מלמדנו את משמעות ה-"יש" וה-"אין". לסולם מוכרחים להיות גם שלבים וגם חללים, סולם שבין שלביו אין חלל או שיש בו רק חלל ללא שלבים אינו סולם. כך גם החיים, בכדי ליהנות מה-"יש" חובה שיהיה גם "אין". כל דבר שהוא תמידי הופך במהרה לבלתי-מורגש, ורק כאשר הוא חסר הוא מורגש. כלומר שה-"רע" כביכול הוא למעשה "טוב", כיוון שבזכותו אנחנו מרגישים ומעריכים את הטוב שיש לנו, ובלעדיו הטוב האין סופי שמוענק לנו יהפוך לבלתי-מורגש. על זה בנוי העולם ובמיוחד העולם היהודי. לכן כשחסר לנו אנו צרכים לשמוח, כי בזכות חוסר זה נוכל להנות מהשפע שיגיע בשלב הבא. אך אם לא נאמין בכך, ולא נעשה כל פעולה, נשאר תמיד באותו שלב, בחוסר. ומהי הפעולה? להחזיק מעל (להתפלל, לבקש, להאמין), להתכופף, להתאמץ, להתגבר, לעזוב את הבעיה ולעלות אל השלב הבא.

עכשיו אפשר להבין את התנאי של יעקב. אחרי שראה והבין את משמעות הסולם שבחלומו, הבין כי בעוד המטרה היא לעלות מעלה מעלה, הוא עומד לעשות את הדרך מטה אל עומק הטומאה, אל לבן הנחשב יותר רשע מפרעה ככתוב "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל" (הגדה של פסח). לכן יעקב החושש שאולי לא יצליח לעלות למדרגות הרוחניות הגבוהות של סבו אברהם ואביו יצחק בסביבתו של לבן, והוא יישאר אי שם למטה כי ברור לו שהבחירה נתנה לאדם ו-"אל תאמין בעצמך עד יום מותך". לכן יעקב מבקש את עזרת הקב"ה לעלות בשלבי הסולם עד ראשו, כדי שיגיע לדרגה בה הרוח האלוקית שלו תהיה מעל הגוף, כמו שיצחק היה כשהיה על המזבח, ובדרגה זו תהיה לו היכולת הרוחנית להכיר בה' בצורה ישירה, ולעשות את ה' לו לאלוקים. כפי שנאמר "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו' ה').

בשיתוף החברה לחקר המקרא