בַּדּוֹר הַזֶּה

בכל אחד מאיתנו יש משהו מנח. העולם עומד להיחרב, המציאות החברתית והמוסרית רוגשת וגועשת, ונח? הוא נכנס אל התיבה, סוגר את הדלת אחריו, ו…אחריו המבול…

כל אחד מאיתנו, באופן טבעי, רוצה את הכי טוב לעצמו, לילדיו, למשפחתו. אנחנו אומנם מאד בעד אינטגרציה חברתית וחינוכית- אבל גם מאד בעד שעם הילדים שלנו בכיתה ילמדו הילדים הכי 'טובים', מהמשפחות הכי 'טובות'. אנחנו מאד בעד פתיחות, קירוב וסובלנות, אבל לא תמיד בעד שזה יקרה דווקא בבית ספרנו או בשכונתנו.

הרצון להגן על עצמנו, משפחתנו, ילדינו והקרוב אלינו, הוא טבעי ומובן. הרצון לתת לקרובים לנו את ההגנה המרבית מהסביבה, ואת הטוב ביותר שידינו משגת בכל תחום- חינוכי, כלכלי, רוחני וכדו'- גם הוא פשוט וברור.

מתוך הרצון הפשוט הזה, והצורך להקים מנגנוני ההגנה מפני הסובב, החילונו לבנות תיבות נח פרטיות. כל אחד לעצמו, כל קהילה במקומה, כל יישוב בגזרתו. התמחינו בהקמת תיבות נח. סגרנו את עצמנו, וידאנו שמים לא חודרים משום פתח, סתמנו כל פרצה אפשרית, נכנסנו פנימה- ו…אחרינו המבול.

בכל אחד מאיתנו יש את נח. את הרצון לנוחות, לשקט, לשלווה, לשאנטי, לסביבה קרובה דומה, חמה, תומכת ואוהבת.

לא תמיד יש לנו כח להתעסק עם כל העולם על מורכבויותיו ואתגריו. לא תמיד יש לנו סבלנות לנהל משא ומתן עם החיים בכללותם, עם הזרמים והטיפוסים השונים, עם הדעות המגוונות, השונות והאחרות.

במשך אלפיים שנות גלות, מחוסר ברירה, עקב המציאות, וכמנגנון הגנה הכרחי, בנתה לעצמה כל קהילה וקהילה את תיבת הנח שלה, את ה'שטייטל'ה' שלה. לא הייתה ברירה אחרת- אם הייתה זו קהילה חפצת חיים.

אלא שזה כבר למעלה ממאה שנה ששבנו הביתה, למעלה משבעים שנות עצמאות – ועדיין במובנים רבים מדי עדיין לא השכלנו לצאת באמת מן התיבה הפרטית שלנו. אולי מדי פעם אנחנו מגיחים קצת החוצה, שולחים יונה סמלית פה ושם לראות את מפלס המים, ומה המצב בחוץ, אבל ממהרים לחזור ולהסתגר איש בתיבתו, ורמת הערבות ההדדית בין התיבות פוחתת והולכת, ואיתה שותפות הגורל ושותפות הייעוד.

אנחנו לא מאשימים. נח באמת היה צדיק. לא הייתה לו ברירה. זו ההוראה שהוא קיבל, וזו הייתה הדרך היחידה לשרוד בעולם מושחת. אלא שבסופו של דבר ובמבחן התוצאה, לאחר המבול, צדיקותו של נח מתגוללת איתו כשיכור באהל – "וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה".

נח מתבזה, ילדיו משפילים אותו, ורק בקושי מצליח בנו שם, להציל במשהו את כבודו האבוד והמחולל. בסופו של דבר מתברר לנח שעם כל ועדות הקבלה שבחנו מי ראוי להיכנס לתיבה, חדרו לתיבה גורמים מסוכנים, ולא סתם גורמים- אלא בניו שלו.

אפשר לקחת את סיפורו של נח לכיוונים ולמסקנות שונות ומגוונות. אחת מהן היא שזה שאתה צדיק- זו לא תעודת ביטוח בפני כלום. זה שברחת מהמציאות והסתגרת בתיבה שלך- זה לא מבטיח שהמציאות לא תרדוף אחריך אל תוך התיבה. מבעיות לא בורחים- עם בעיות מתמודדים. עוד שבוע אברהם אבינו יעשה לכולנו בית ספר איך מלמדים זכות וסנגוריה אפילו על סדום ועמורה. אברהם לא בונה תיבה. ההיפך- הוא פותח את האהל יותר ויותר- שכמה שיותר יבואו, יברכו, וייכנסו תחת כנפי השכינה.

כל אחד מאיתנו הוא נח קטן, עם תיבה קטנה, של 'שלום עליך נפשי', של 'לי זה לא יקרה' של 'אחרי המבול'.

נח ופרשתו- צדקותו ותיבתו, יינו ושכרותו, עלייתו ונפילתו, ניצבים מולנו כמידי שנה, ומציבים בפנינו את כל סימני השאלה ותמרורי האזהרה – על הדרך והשיטה, על מכלול ההתמודדות עם החיים, ומחיר ההסתגרות בתיבה.  (נח תש"פ)