שתיקת הניצולים

פרשת חיי שרה נעה בין קבר לקבר. בין שתיקה מעיקה אחת לחברתה.
בראשית הפרשה, קודם לתיאור קבורת שרה אמנו אנו עדים למשא ומתן עיקש, וולגרי למדי, שמנהל עפרון. לצד מילות החנופה ומאחורי קידות ההשתחוואה התיאטרליות מסתתר סוחר ערמומי. קריאה פשוטו של מקרא מלמדת שלאחר כל התגרנות הזאת, והמלל המרובה, לא נותר כוח.
תיאור אירוע הקבורה עצמו, בדרך כלל אחד הרגעים המרגשים בלב כל בן אנוש, בוודאי אצל קרובי הנפטר, נותר אילם. עד שלא נותר ממנו אלא תיאור יבשושי, כמעט "טכנוקרטי": "ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. אל מערת שדה המכפלה. על פני ממרא. היא חברון בארץ כנען".
לא הספדים רגשניים. לא קול בכי ונהי. לא דמעות. תיאור קצר. ענייני. יבש לחלוטין. כך גם בסוף הפרשה. "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע ימים, ויאסף אל עמיו".
הפתיחה נראית מבטיחה. אידיליה ממש. אדם שזכה להגיע לגיל מופלג, ו"להיאסף אל עמיו" בשיבה טובה. מלא סיפוק.
אך פסוק ההמשך, ה"מתכתב" ומהדהד בפרטיו את קבורת הרעיה שבראש הפרשה, מביאנו פעם נוספת עדֵי פרטים יבשושיים, טכניים: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו, אל מערת המכפלה אל שדה עפרון בן צוחר החתי אשר על פני ממרא".
אכן, הפעם הקובר אינו אחד אלא שניים. ומדובר כבר בקבורה משוכללת, "קבורה בקומות", "אל מערת המכפלה". אך מאחורי התיאור היבש, מסתתרת דרמה של ממש.
"יצחק וישמעאל בניו", מפטיר הכתוב כלאחר יד. אך מה רב הפער ביניהם! כמו בפרקי בראשית האחרים, גם כאן מסתתרת תחרות גדולה בין אחים. יחסי איבה, משטמה. קנאה. תחרות. הצעיר זוכה למלוכה ואילו הבכור נדחק הצדה, מעשה שהשלכותיו אינן רק לשעה אלא לדורות, המוליד איבת עולם בין צאצאיהם.
המעיין בפסוקים אינו יכול שלא להבחין בקולה הזועק של הדממה שניבטת מביניהם. לא אֹמֶר, לא דברים, לא הספדים. רק שתיקה, דממה מעיקה, זועקת באילמותה, מביכה, משַתֶקֶת.
כפי שציין הרב א' קוסגרוב, מפגש זה הוא שיאו של מסע ארוך ממחוזות הטראומה ואליה. למרות התיאור החסכני והיבש, לא מדובר במפגש ארעי, של סתם שני אנשים. מדובר בשני אחים, שני ניצולים, המתעטפים בשתיקתם. כל אחד מהם חווה אירוע נורא שבא לו מידי הוריו, ומעולם לא נרפא הימנו.
ישמעאל מגורש מביתו עם אמו אל המדבר, כמעט מת בצמא. יצחק נעקד על גבי המזבח. להט המאכלת המתהפכת מעל ראשו מלווה אותו כל ימיו. בשכבו ובקומו, ובלכתו בדרך.
עד כדי כך שמאותו רגע ואילך ועד אחרון, איננו מוצאים את יצחק מדבר אלא מלים ספורות ממש. ושתיקתו זועקת וקולה האילם הולך מסוף העולם ועד סופו.
עיון בפשט הפסוקים מלמדנו שמאז אותם רגעי אֵימה, במדבר ובעקדה, לא דיברו שני האחים איש עם רעהו.
איננו מוצאים איש מהם המדבר עם אביו על החוויה הטראומטית שעבר בילדותו ושבמידה רבה נגרמה בהשתתפותו הפעילה של אברהם.
על מה חשבו האחים כשעמדו ליד קבר אביהם? שמא הרהרו בדברים שרצו ויכלו לומר לאביהם המוטל לפניהם, אך לא אמרו לו מעולם?
כמה מוזר היה המפגש ביניהם, בחלוף שנות דור שבמהלכן לא ראו איש את רעהו.
עת הפיוס כבר חלפה-עברה מזמן.
אכן, יש הרבה רגעים עצובים בתורה. אך המחשבה על שני אחים אלה, הניצבים ליד הקבר, וחשים תחושה עמוקה של החמצה, די בה כדי להביא כל אחד לידי דמעות.
והמסקנה? כל גיל יוצר נקודת מפנה משלו, מצטט הרב קוסגרוב את הרב א"י השל.
עלינו להתבונן בחיינו כאילו כל רגע פותח חלון הזדמנויות משלו.
להיות יהודי, כפי שהורנו הרי"ד סולובייצ'יק, פירושו לחיות לא רק חיי יעד, אלא גם חיי ייעוד.
גם לנוכח המשבר, לא לאבד תקווה. לזכור כל העת, גם ברגעי משבר ולאחריו, ש"עוד לא אבדה תקוותנו".
גם הניצול, מוכה האימה והפחד, אינו רשאי להתעטף ביגונו, לשקוע ביגונות הייאוש. אין הוא רשאי להיוותר אדיש, ממתין ל"צלצול הטלפון הגואל" על מנת לעשות מה שעליו לעשות.
עליו להתנער מעפרו, להביט קדימה, ומתוך החורבות לשוב ולבנות, ליצור ולתקן עולם, למלא את ייעודו. כעת. עכשיו. כי "אם לא עכשיו, אימתיי?". (חיי שרה תשע"ח)