אמון הציבור במערכת המשפט

הקודקס 'שבע מצוות בני נח' נמנה עם קבצי החקיקה הקדומים של האנושות. מצוות אלו שמעוגנות בפרשיות השבוע שלנו מכילות את נורמות היסוד של האנושות. "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי" [בבלי סנהדרין נו;א]. על תכליתן של נורמות אלו עומד בעל ה'תורה תמימה': "בטעם הדבר משום שהם נוגעים בעקרי ויסודי קיום העולם וחברת האדם, ובלעדיהם, כלומר בהיפוכם, הרס ואבדן וקץ כל בשר" [בראשית ב הערה לט]. את הנורמות בקודקס ניתן לחלק לשתיים: קבוצה של 6 מצוות מהותיות המכילות איסורים, וקבוצה שמכילה מצוה אחת בלבד 'דינין' שעניינה הקמת ערכאות שיפוטיות.

המשפט הוא אחד מעמודי העולם, ובלעדיו העולם אינו יכול להתקיים, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל, "על שלושה דברים העולם קיים, על הדין, על האמת ועל השלום" [אבות פ"א; משנה יח]. כדי להדגיש את מעמד המשפט וחשיבותו דורשים חז"ל "שני דברים בידו של הקב"ה ואלו הן: הנפש והדין" [דברים רבה, פרשה ה' סימן ד]. באמירה זו השוו בין קיום הזכות הבסיסית לחיים לבין קיומה של מערכת המשפטית. על סימביוזה זו עומד הראי"ה קוק: "החיים המעשיים הם מלאים סכסוכים, בני אדם פוגשים זה את זה במהלכם במלחמת החיים. וזהו יסוד הדין להעמיד את האמת ואת השלום על מכונות ואז המרירות שבחיים היוצאת מכח האהבה העצמית הגסה היא מתבסמת ואינה יוצאת אל הפועל בצורתה הזעומה. במה דברים אמורים, כשהדין הולך שלוב ידיים עם החיים, כשם שזרם החיים הוא הולך בלא הפסק והבריות נרדפים ממנו בעל כרחם, כן צריך הדין שיהיה פועל את פעולתו ככל סדרי החיים הקבועים" [עין אי"ה שבת, פרק ב פסקה רכח]. שזירת ערך החיים עם מערכת המשפט נובעת מהעובדה שמערכת שיפוטית אמונה על שמירת הסדר הציבורי, מה שהופך את השילוב להכרחי בכל חברה מתוקנת.

אמון הציבור במערכת המשפט הוא מן הנכסים היקרים ביותר שיש לרשות השופטת [בג"ץ 732/84]. דמות השופט "היא שקובעת את יחסי הציבור לבתי המשפט ואת מידת הבטחון ביושרם" [בג"ץ14/51]. הרמב"ם, בבואו למנות את הקריטריונים למינוי שופטים בערכאה הנמוכה קובע: "צריך שיהא בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראת, ושנאת ממון, ואהבת אמת, ואהבת הבריות להן, בעלי שם טוב" [הלכות סנהדרין, פ"ב;ה"ז]. "אהבת הבריות להן" – כלומר, מידת האמון שהציבור רוחש לשופט.

הגר"א קובע שני קריטריונים מעשיים למינוי שופט: "הדיין צריך לשני דברים: אחד, שיהיה בקיא בתורה לידע את הדין לאשורו, והשני שיהא בקי ביישובו של עולם" [משלי כב,יב]. כלומר, בידיעת המשפט אין די כדי להכשיר את השופט לשיפוט. על השופט להיות מצוי גם 'ביישובו של עולם'. ידועים דברי רבי יוחנן "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". בניסיון להבין את פשרה של קביעה קשה זו, המייחסת למערכת המשפט את הסיבה לחרבן ירושלים, מבהיר התלמוד "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" [בבא מציעא ל;ב]. מערכת משפט אינה יכולה להיות ניזונה רק מהנורמה החקוקה, אלא עליה ליתן דעתה לערכי השיטה, ולעיתים להכריע בדרך של 'לפנים משורת הדין', המבקשת לגשר על הפער הקיים בין החוק החרות למציאות המשתנה.

צא ולמד שהשופט מבין שבשעה שהוא יושב בדין הוא עצמו עומד לדין. אם חפצי חיים במדינה דמוקרטית ריבונית העומדת ומתקיימת על המשפט אנו, מערכת המשפט אינה יכולה לקבל כמובן מאליו את השחיקה המתמשכת של אמון הציבור בה, ובוודאי שאין היא יכולה להרשות לעצמה לוותר על התמיכה הציבורית. (נח תש"פ)