הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)תיאור הבשורה על הולדת יצחק הוא תמוה. תחילה האורחים מבררים היכן אשתו של אברהם. אך למרות שמתברר שהיא באהל הם אינם קוראים לה, אלא מבשרים לאברהם על הולדת יצחק. אז מתברר ששרה שומעת את הדברים כיוון שהיא עומדת בפתח אוהלה. סביר, שהשמועה הגיעה לאוזניה לא במקרה. אלא, שהאורחים המתינו לומר את שבפיהם רק לאחר שווידאו ששרה שומעת את דבריהם. לאחר התיאור הזה ישנה אתנחתא ובפסוקים מובאת הערת סוגרים, הודעה לקורא. לפי הנאמר, המצב האובייקטיבי הטבעי סותר מעיקרו את האפשרות להולדה. הערת ה"עורך" הזו מטרימה את צחוקה של שרה ומציבה אותו כתגובה מתבקשת. בכל זאת הקב"ה מתעניין לדעת מדוע צחקה שרה וכיצד זה אינה מאמינה ובוטחת ביכולתו של הקב"ה לנס. שרה מכחישה את הצחוק בפני אברהם. ממילא, צחוקה היה בקרבה ואיש לא יכול היה לדעת. הפסוקים מתארים את חששה להודות. אולם, אז הקב"ה פונה אל שרה ישירות ואומר לה: "לא כי צחקת".
קשה להבין את השתלשלות המאורעות. מדוע לא לבשר לשרה ישירות על הלידה הצפויה? מדוע בפעם הראשונה שרה מכחישה את צחוקה? מה סיבת ההתעקשות להביך את שרה ולומר לה שהיא משקרת וכי צחקה? איזה הישג מתקבל מהתגובה הזו שנראית קטנונית למדי? ומדוע שרה אינה מצדיקה את צחוקה המוצדק?
אין זאת אלא, שכל הסיטואציה בוימה על ידי האורחים על מנת לאפשר את צחוקה של שרה. יתר על כן, אברהם קיבל את הבשורה על הולדת יצחק לפני ברית בין הבתרים ובשבילו אין בהודעתם שום הפתעה. שרה היא שאינה יודעת על הלידה הצפויה והיא זו שהאורחים טורחים לוודא שתשמע את ההבטחה. אך בו בזמן טורחים להשאירה עם עצמה, דבר המועיל לחילוצה של תגובה אותנטית ממנה. צחוקה של שרה אינו היעד הסופי. המדרש מביא את דברי רב כהנא שהקב"ה תכנן את כל המאורע כך שבסופו של דבר יוכל לעמוד מול שרה ולשוחח איתה. וכדבריו: "כמה כרכורין כרכר בשביל להשיח עמה". הקב"ה 'עושה שמיניות באוויר' כדי להביא את שרה לידי צחוק שיהיה הגורם המזמן לשיחה ישירה, הידברות ותוכחה. הרעיון שהקב"ה "מכרכר" כדי לדבר עם שרה – מדוע? היפלא מה' דבר? לא זו אף זו, ברגע השיא, כשהקב"ה הצליח להשיג לעצמו את הפגישה המיוחלת. כל שהוא אומר לשרה הוא משפט בן שלוש מילים: לא, כי צחקת!
ויש לעיין במשמעות שלוש המילים הללו ובפשרן. מה החשיבות הגדולה בהבכתה של שרה ובתפיסתה בקלקולה? נראה שאין כאן האשמה בחוסר כנות בלבד. מה שהקב"ה אומר לשרה הוא, שהסיבה לכך שלא ילדה היא העובדה שצחקה. הגורם המעכב את הלידה הוא אופי אמונתה של שרה.
ישנם מצבים שבהם הקב"ה רוצה להושיע, אך אי-האמון מעכב. האדם עומד בדרכו של הקב"ה להושיע אותו. הכשלת המהלך האלוקי טמונה בקוצר הראיה של האדם. האדם מורגל בחשיבה לוגית שבבסיסה תהליכים המורכבים מסיבה ומתוצאה. אינו מסוגל לחשוב שחומץ יכול לדלוק. ביסוד התפיסה הזו מונחים שני כשלים מהותיים: האחד הוא במחשבה שהטבע אינו ניסי, והשני הוא קריאה חד מימדית של מצבים. אובדן האמונה ביכולת הבלתי מוגבלת של הבורא, שאינו כפוף למערכות של הסיבה והתוצאה.
הביטוי החיצוני של החשיבה הזאת הוא הצחוק. אדם צוחק כשהוא נתקל בשבירה של ה"רצף הנכון" של סדרי עולם. מה שמצחיק הוא השיבוש של המהלך, מקרה בלתי צפוי ששובר וקוטע את האינרציה. השבירה מעוררת לצחוק. שרה אומרת "האף אמנם אלד?". שרה שומעת את האירוניה שבדברי האורחים ותגובתה מבליטה את אמונתה העמוקה בכך שיש סדר בעולם, וכי הרעיון שהיא תלד הוא מחוץ לסדר הזה. אברהם מאמין, כי אברהם איש של חסד, אך שרה צוחקת.
מתוך כך, שרה העמידה את הקב"ה במצב בלתי נסבל. והקב"ה מתייגע, כיצד ניתן להביאה לאימון מלא ובטחון בהבטחת ה' עד כדי הפקרת הדאגה וביטול הדין. לכן, היה צריך להציב את שרה מול המראה. להעמידה אל מול צחוקה. הקביעה "לא כי צחקת" אינה הקביעה שהיא שיקרה. ולפי דברינו המילה "כי" אינה מתפרשת כ"אלא" כמו שאומרים כל המפרשים. המילה "כי" מתפרשת כאן כסיבתיות. כיוון שאת צוחקת אינך יולדת. הצחוק מגלה באופן הכי מובהק את סתרי ליבה של שרה ואת אופי אמונתה בהופעת ה' בעולם, בדין.
קריאה עדינה בפסוקים בעקבות המדרשים מבארת יפה שכל המהלך האלוקי היה מהלך מתוכנן של חשיפת הצחוק ותוכחה שעיקרה ומטרתה הסופית שינוי תודעתי ודתי. עמידת שרה מול ה', בורא העולם בחסד.
(וירא תשע"ו)
