הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל) "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ".
הגר נותרה ללא מים והיא משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים. השלכת הילד, מעשה קשה. 'ותשלך את הילד' פירושו: זריקה בכוח, כלשון הפסוק המתאר את גלות ישראל: 'וַיִּתְּשֵׁם מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדול, וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּום הַזֶּה'. גם בזמן של מצוקה ניתן לצפות מאם שתרסן את התגובה הפראית שלה ביחס לילד, שבוודאי אינו אשם במצב. הגר לא מחפשת אחר שיח שיגן על התינוק מפני השמש הקופחת. היא משליכה אותו באקראי "תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". לא זו אף זו, הגר גם מתרחקת מבנה ועומדת מנגד. היא אינה מנסה לחפש עבורו מים למרות שהימצאותם של שיחים במדבר מצביעים על מקור מים בסביבה. 'וַיִּפְקַח אֱלקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם', לא שנעשה לה נס ונוצרה באר חדשה, אלא הקב"ה פקח את עיניה כדי שתוכל למצוא באר שמן הסתם הייתה יכולה למצוא בעצמה במידה לו הייתה מתאמצת. הגר המצרית לא ניסתה להקל ולו במעט על ייסוריו של בנה. היא לא ישבה לידו, לא ניגבה את זיעתו, לא ניסתה לשיר לו או לספר לו סיפור. לא שינסה מתניה על מנת למצוא מקור מים חיים והעדיפה לשבת מנגד ולא לשמוע את בכיו.
לעומת התנהלות זו של הגר, בזמן גזרות השמד של המצרים, כשכל התינוקות היהודים היו בסכנה, מתארת התורה את מעשיה של אם משה: "וְלא יָכְלָה עוד הַצְּפִינו וַתִּקַּח לו תֵּבַת גּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאר" (שמות ב', ג). גם במצב הקשה הזה בוחרת האם לספק את התנאים הטובים ביותר לחיותו של הילד, עד כדי כך שאפילו ריח רע לא יריח בזמן שישהה בתיבה.
הרש"ר הירש מנסח באופן בוטה וקשה את התנהלותה של הגר וטוען, שאמא יהודייה לא תוכל להרשות לעצמה להתנהג כך, וזו לשונו: 'כל התנהגותה של הגר אופיינית ביותר ומציינת את הטבע של בת-חם שלא נתעדן. אם ישראלית לא תיטוש את ילדה, ולו רק כדי לדבר על לבו, ולו רק כדי להקל עליו כדי חלק אחד במיליון של שנייה. הנוטש ילד באפס מעשה, מפני "שאין בכוחו לראות בייסוריו", אינו פועל מתוך רחמים; זוהי אנוכיות אכזרית של נפש אדם שנעצרה בטבעה הגס… מכאן משמעות עמוקה לנאמר בפסוק יז: ה' שמע "את קול הַנַּעַר", ולא את קולה של הגר. זעקתו של אדם, היוצאת מתוך אנוכיות ובאפס מעשה, אינה מגיעה עד לכסא הכבוד'. ראיה לדבריו של הרש"ר הירש ניתן להביא מההפטרה. הילד שזכתה בו האשה השונמית חלה בעת שיצא עם אביו לשדות. מרגע שחייו היו בסכנה מתאמצת אמו לדאוג לבריאותו. גם שמתגלים סימני מוות, היא לא מוותרת אלא רצה לדבר עם אלישע. ברגע שהגיעה לנביא היא עושה מעשה נועז: 'וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹקים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי… וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ …' (מלכים ב,ד, כז – ל). הנביא הבחין בנחישותה של האישה והוא רץ אחריה על מנת להציל את הנער.
בעוד הגר המצרית חסה על רגשותיה ונשארה קפואה על מקומה מרוחקת מהילד ואינה מוכנה להיות לצדו ברגעיו הקשים, הרי שכל אמא יהודייה תלך בדרכהין של יוכבד ושל האשה השונמית ולעולם לא תיטוש ילד, לא תתעלם מקול בכיו, ותעשה את הכל על מנת להצילו, אפילו שהסיכויים נמוכים.
(וירא תשע"ו)
