הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בדיבור שהתרחש בין אברהם אבינו לריבונו של עולם, על רקע הבשורה על הפיכת סדום, יכול היה הקב"ה לענות לאברהם אבינו אחרת. בשעה שאמר אברהם "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" אפשר היה לריבונו של עולם לענות בקשת שלמה של היגדים אמוניים, וביניהם: "שתוק, כך עלתה במחשבה לפני" ובכך להשתיק את אברהם אבינו המאמין, ולקבוע לדורות כי אין ריבונו של עולם חייב כלל לענות בקריטריונים המוסריים שעל בני האדם לעמוד, שכן הוא מקור המוסר ואין המוסר מחייב אותו; הקב"ה היה יכול לענות כפי שאמר לאיוב "איפה היית ביוסדי ארץ" ובכך להבהיר לאברהם אבינו כי אין בכוח אדם לשפוט את הא-לוהים, וכלל אין בידו להבין את דבר ד'; היה הקב"ה יכול לענות כי המשפט אמיתי הוא, שכן רק ריבונו של עולם רואה את התמונה בכללותה, ואילו אברהם אבינו רואה את הדברים רק באופן החלקי בו בני אדם מסוגלים להבין ולהתבונן על המציאות, ועוד ועוד.
אלא שאת כל התשובות האלה הקב"ה לא ענה, לא לאברהם אבינו, ובדרך כלל לא השתמש בהן בשעה שבני אדם טענו טענות מוסריות. לרוב, הקב"ה ענה בדרכים אחרות: פעמים שהוא ביאר את הצדק הא-לוהי, ופעמים שנדמה שהוא קיבל את הטיעון האנושי המוסרי, כגון בטענת משה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (נושא שצריך לדון בו בפני עצמו); פעמים שאמר, כפי שענה לחבקוק הנביא, שעוד חזון למועד והעתיד יבאר את הנהגת ד', ופעמים שקיבל את הטיעון מכוח שפת החסד והרחמים, כפי שעשה לקין. הצד השווה שבכל אלה הוא שהקב"ה לימד אותנו בתורתו הקדושה כמה עניינים מהותיים ביחס למוסר. הוא לימד שהוא ברא את העולם עם חוק מוסרי הטבוע בו, והטיעונים המוסריים הם טיעונים תקפים ומחייבים; הוא לימד שהוא עצמו 'החליט' לכפוף את עצמו לכללי המוסר – הוא כמובן לא היה חייב לברוא עולם באופן כזה, ובכלל אין מושג של 'חובה' כאשר אנו מדברים על הא-לוהות, אולם כך הוא ברא את העולם, ובכך קיבע את מעמד המוסר; הוא לימד אותנו כי יש ביד האדם לשפוט שיפוט מוסרי, ואפילו להתווכח עם הקב"ה על אופיו של המעשה המוסרי, ולעתים אף כביכול הקב"ה מסכים עם האדם בטיעוניו; ומעל לכל, הקב"ה לימד אותנו את תעודת הזהות שלנו כאומה "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט", ואת העובדה שזה צריך להיות המאפיין היסודי ביותר של דמות האומה שמוקמת מאברהם אבינו – בשורת המוסר והמשפט, שהם דרך ד', והם התשתית למשמעות הקיום של דרכו של אברהם אבינו.
פרשת הדיבור שבין אברהם אבינו לבין הקב"ה ערב הפיכת סדום לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו יצאה. בעיקר היא מלמדת כי בד בבד עם תורת משה וברית סיני וערבות מואב, שהם הבסיס היסודי להופעת המצוות החוקים והמשפטים, כרתנו עם הקב"ה גם את ברית האבות, מימיו של אברהם אבינו, שהיא הבסיס היסודי למחויבות המוחלטת לעשיית צדקה ומשפט מצד המוסר. מובן שיש עוד אין ספור מהמורות קודם שניתן לממש עיקרון זה, ובעיקר כיצד נקבע מהו המעשה המוסרי, בעולם בו יש תרבויות מוסר שונות (נושא שעולה היום בדיון על דרכי המאבק בטרור), ועוד נושאים רבים שיש לדון בהם קודם שניתן לממש את הציווי המוסרי. אולם עצם המחויבות למוסר צריכה להוביל אותנו בדרכי ההוגנות והיושר, הזהירות מ"הגוי גם צדיק תהרוג" ומעוולות אחרות שניתן לחולל בכוח, וללכת בדרכי אברהם אבינו לעשות צדקה ומשפט.
(וירא תשע"ו)
