אברהם אבינו והמערכה על ירושלים

פרשת וירא היא המשך של פרשת לך לך והמשך מפעלו של אברהם אבינו. פרשת העקידה חותמת את עשרת הנסיונות של אברהם. לפניה אנו קוראים על הברית האסטרטגית שכרת אברהם עם אבימלך להבטחת ביטחונם של הדורות הבאים ומעמדם ולשם ביסוס היאחזותו בארץ ישראל.
בברית אסטרטגית זו מתחייב אברהם אבינו שלא לפעול כנגד צאצאיו של אבימלך במשך שלושה דורות. "אם תשקור לי ולניני ולנכדי" (בראשית כא כג), "הם ג' דורות" (לקח טוב בראשית שם).
עפ"י חלק מהדעות כללה הברית הזו גם הסכמה של אברהם לדרישת אבימלך שלא לכבוש את ירושלים עיר היבוסי, מידי צאצאיו של אבימלך. יש הסוברים שבשל כך גם הביא הקב"ה על אברהם אבינו את נסיון העקידה (רשב"ם כאן). אולם יש דעה במדרש שהסכמה זו לא הייתה חלק מהברית עם אבימלך, אלא מהברית עם עפרון כחלק מההסכמה על רכישת מערת המכפלה: "אמרו אנו יודעים שעתיד הקב"ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה. כרות עמנו שבועה שאין ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם, ואחר כך קנה את המכפלה במכר זהב ובכתב עולם לאחוזת עולם" (פרקי דרבי אליעזר לה).
התחייבות אסטרטגית זו מנעה את כיבוש ירושלים ע"י יהושוע, ונוצלה ע"י היבוסים לנסות ולמנוע את כיבושה ע"י דוד: "מצודת ציון נקראת יבוס ומזרעו של אבימלך היו והיו להם שני עבודת כוכבים אחד עור ואחד פסח שנעשו על שם יצחק ויעקב ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים לא לכדו את המצודה כמו שנאמר 'ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם' (יהושע ט"ו כ"ג) ותניא אמר רבי יהושע בן לוי יכולין היו אלא שלא היו רשאין". (רש"י שמואל ב ה ו).
ההתחייבות הייתה לשלושה דורות בלבד ובזמן דוד כבר לא הייתה בתוקף (רד"ק שם ושם. ובתוס' שאנץ סוטה שם), אולם, יושבי יבוס ביקשו לנצלה גם דורות רבים אחר כך אך דוד מצא פתרון כיצד לעקוף את המכשול שמנע את כיבוש העיר.
עצם העמדת מעמדה של ירושלים ועיר יבוס כסוגיה מרכזית בבריתות שנכרתו בין אברהם ליושבי הארץ מראה שמדובר בסוגייה מרכזית ומשמעותית, סוגיה עתיקת יומין שעלתה על הפרק כבר אז.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף בימים אשר בהם מתנהלת מערכת דמים בירושלים. כאז כן עתה ירושלים אינה רק עיר בירה במובן הרגיל של המילה. היא עיר בעלת משמעות רוחנית ודתית עמוקה שיש לה השלכות רבות. ועל כן היא עומדת במרכזו של מאבק המתנהל גם היום בין עם ישראל שהוא בעל הזיקה ההסטורית לעיר מני אז, לבין העמים שבשל חשיבותה של ירושלים מבקשים את השליטה בה.
ישנם כאלה המבקשים להתעלם מהמשמעות המיוחדת הזו של ירושלים ומנסים להכניסה לתוך תבנית אסטרטגית של סכסוך טריטוריאלי שבין שתי ישויות לאומיות. גם אם ניתן להבין את הרתיעה מלתת משמעות דתית למערכה זו, בשל ההקשרים הקשים שנוטים לייחס למערכה שנובעת ממניעים דתיים, יש בכך טעות אסטרטגית, משום שכדי לתת מענה נכון לבעיה בטווח הקצר ובטווח הארוך צריך לאפיין אותה בצורה מדוייקת. מאידך גיסא יש בידינו מגוון של כלים להתמודד גם עם מערכה בעלת מאפיינים דתיים. כלים אלה יבואו לידי שימוש רק אם המערכה תאופיין ככזאת.
(וירא תשע"ו)