שירו לה' שיר חדש

זה עתה סיימנו לקרוא חמישה חומשי תורה והנה מתחיל "סיבוב נוסף", דומה ושונה מזה שהסתיים.
"שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיה, מ"ב, י') מבקש הנביא ואני תוהה למה כוונתו.

מענה לשאלתי, נמצא בשירה היפיפה של המשוררת רבקה מרים:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-להִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-להִים
חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת.
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט
נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת."

בפרשת בראשית מתוארת הבריאה. קריאה זהירה של הכתובים, חושפת בפני מסר מאתגר: הבריאה לא הסתיימה, אלא שרירה וקיימת ואף תובעת מעמנו לקחת בה חלק פעיל!
"כֹּה-אָמַר הָאֵ-ל ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ; נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (שם, פס' ה').
מן הארץ נוצרנו. גופינו יסודו וסופו לעפר. ואולם, מלבד רגבים, טמונה בנו גם נשמה שכרוך בה געגוע תמידי לשמים, לאינסוף.
משימת חיינו היא לחבר מחדש בין העולמות, לטוות קשר דק ועדין כמיתר, בין ה"ארץ" ל"שמים": בין הגלוי לנסתר, בין מעשי היום יום לאידיאלים ה"נשגבים", בין ההתנהגות לכוונות, בינינו לבין הבורא.
וכיצד נעשה זאת?
"… וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (מ"ב, ה').
שתי הדרכות, אני מוצאת בפסוק: א. רוח – חזון, ב. הליכה.
חזון משמעו שרטוט מדויק ועשיר של מי שרוצים אנו להיות: בירור ערכי היסוד המנחים אותנו בחיים, הצבת מטרות, אשר לשמן ראוי שנפעל בעולם, והגדרת האופן בו יתבטאו הערכים בהתנהגות היומיומית שלנו. חיים של חזון פירושם לחיות כשמול פנינו מוצבת תמונה עתידית ושאיפה אמונית, (ואולי גם מקצועית וחברתית) ברורה, ההיפך מהתנהלות חומרית ואקראית בעולם.
הליכה – חיבורו של ה' אל חיינו יוכל להתרחש כאשר ננוע אל מחוץ ל"אזור הנוחות", בו אנו מצפים לפגוש אותו (בית הכנסת, סידור התפילה), ונמצא אותו גם בחיי השגרה.
בטקס סיום קורס קצינים של בני, שנערך השבוע, חשתי בכך.
***
שירו לה' שיר חדש, אומר הנביא. קומו מן ה"נוח" , לכו לכם ("לך לך") למסע, הציבו סולם והתפללו להשיג אחיזה בשמים – מבראשית.
(בראשית תשע"ז)